מעבר-לנהר-הסמבטיון:-אינדיאנים-יהודים-בצ'ילה

למרגלות הרי האנדים, במחוז אראוקו הנידח, מתקיימת כבר מאות שנים קהילה קטנה של אינדיוס חודיוס - אינדיאנים יהודים. צבי מרין, צאצא לקהילה, יצא למסע שורשים ייחודי ומרגש אל המקום שממנו באה משפחתו

צילום: אלי אטיאס

תגיות: צ'ילה, תרבויות אמריקה, אינדיוס חודיוס, בני ציון, אראוקו

סיפר: צבי מרין | כתב: יונתן בן נחום "השמעת?", אמר בהתרגשות הרוקח חואן דה דיוֹס טוֹרס אל הסנדלר מיגל היערי, אשר שימש עוזרו ויד ימינו בהנהגת העדה הקטנה של בני ציון בעיירה קונקו (Cunco) שבצ'ילה. "לא תאמין, אבל יש בעולם עוד יהודים". "לא יכול להיות", אמרה מריה, רעייתו של מיגל, שנחשבה בעיירה לאחת שיודעת הכל, שכן היתה ידעונית ומומחית לעשבי מרפא מתובלים בלחשים עתיקים, שהרוקח לא נמנע מלהמליץ עליהם ללקוחותיו כאשר כשל כוחן של התרופות הקונוונציונליות. כמה מן הסגולות הטבעוניות הללו, השבות היום לאופנה, הייתי נוטל בילדותי מידי אמי, שהיתה בקיאה בהן ככל הנשים בקונקו. "אבל הנה", פרש הרוקח את העיתון שנתגלגל לידיו מן הבירה סנטיאגו (Santiago), מסוף ינואר 1916, "כאן כתוב כי בארצות הברית נתמנה שופט עליון ושמו ברנדייס, והוא, ראו, כתוב כאן כי הוא חוּדיוֹ (Judio, יהודי)!". בו בלילה נכתבה אִגרת אל כבוד השופט העליון ברנדייס, וושינגטון די.סי, מאת עדת בני ציון אשר בקונקו. "שמא יוכל כבודו להודיענו", ביקשו בני העדה, "היש יהודים בעולם חוץ מאיתנו, ואנו לא ידענו?". מגן דוד מתנוסס מעל תחנת האוטובוס של טמוקו. צאצאי היהודים ואנוסים מגורשי ספרד ברחו לכאן והקימו קהילות יהודיות חופשיות מרדיפות חרוטים וולקניים ועצי אראוקאריה אל חופה המפורץ של צ'ילה, שאורכו כ־4,000 קילומטר, גולש רכס של גבעות שגובהן כמה מאות מטרים, אחריהן עמק מישורי שרוחבו כמה עשרות קילומטרים, ואחריו החרוטים הוולקניים של רכס האנדים האדיר, שפסגותיו המושלגות משובצות באגמי מים צלולים וביערות של עצי אַרַאוּקאריה ענקיים. על עצים אלה, המוכרים לנו בארץ כעצי נוי, גדלים אצטרובלים טובים למאכל ולהכנת קמח, המשמשים מזון לתושבי האיזור ובעבר היו מזונם העיקרי. במקום שבו מתחילים ההרים להתנשא מן המישור, בחבל הארץ אראוקו (Arauco) שלמרגלות האנדים, שוכנת העיירה קונקו. היא נוסדה, ככל היישובים העירוניים באיזור, בשנות השמונים של המאה ה־19 - עד אז היו כאן רק יערות ושבטי נוודים. קונקו פירושה מים כהים, אבל לא בספרדית, אלא בשפת המפוצ'ה האינדיאנית אשר נשמעה כאן הרבה לפני שעטת פרסות הסוסים של הספרדים, שבאו לרמוס את היבשת. ... שודדי ים בסוף העולם הפִרצה, כידוע, קוראת לגנב, ושודדי הים הממולחים בדברי הימים לא איחרו לאתר כאן, בסוף העולם, את הפרצה שממנה יכלו לחדור אל תיבת האוצרות הנחשקת מכולן. בסוף המאה ה־16 החלו שודדי ים אנגלים והולנדים לפקוד את שבטי האראוקאנים בדרכם אל הביזה הגדולה, הממתינה להם באוקיינוס השקט. שמם ומעלליהם של סר פרנסיס דרייק, ג'ון קוונדיש וג'ון דייוויס ידועים עד מאוד (ראו "מסע אחר" 73). מה שפחות ידוע הוא שהם לא יכלו להפליג למסעותיהם באוקיינוס השקט בלי להצטייד תחילה במזון טרי ובמים, ולבצע בדק בספינותיהם אחרי המעבר הקשה במיצר מגלן (Strait of Magellan) או מסביב לכף הורן (Cape Horn). את הבסיס ההכרחי הזה סיפקה להם הארץ החופשית שמדרום לביו־ביו... הניסיון נכשל ודרייק שילם עליו בחייו, אבל שודדי הים המשיכו לפקוד את חופיה הארוכים של צ'ילה. ומי יכול היה להקים ולקיים את הקשר בין שודדי ים אנגלים, נווטים פורטוגלים ושבטים מאמריקה הדרומית? נראה שרק גורם אחד היה מסוגל לעשות זאת: האויב הנורא שספרד הקימה עליה מבית, אויב נואש משום שמצבו נואש, ידו בכל משום שאין בידו מאומה, נסתר ונעלם משום שההתגלות עלולה לעלות לו בחייו - היהודים. בית הכנסת של קונק. המקומיים מכנים אותו צרץ, כנסייה, אבל בתוכו יש סמלי מגן דוד, לוחות הברית ופירוט של זמני הדלקת נרות וכניסת השבת ויציאתה מוכתמים ואנוסים בעולם החדש בשנת 1556 הומלך פליפה השני בן ה־18 על ספרד. ראשית פעולתו כמלך היתה להפוך את מבחני "טוהר הדם" ממנהג מקובל לחוק המדינה: כל מי שיש בדמו כתם - מאנצָ'ה - של יהדות או של ערביות נועד להידחות מכל משרה חשובה, להיות טרף להלשנות ולחיות בסכנה מתמדת. וכשם שאין צורך להסביר מה הניע "מוכתמים" כאלה בספרד לחפש להם מקלט ב"עולם החדש", כך ברור מדוע נאלצו אחדים מהם להרחיק נדוד אל השבטים אשר בפאתי דרום. במקסיקו ובפרו עבדו האינקוויזיטורים שעות נוספות - הם התעמרו בעיקר בפרוטסטנטים, אבל לא חסכו את שבטם גם מחשודים בהתייהדות. ... כמו מיגל היערי מתחילת סיפורנו, יש מצאצאיהם הנושאים עד היום שם משפחה אופייני לנוצרי חדש, כגון השם יערה - Jara - מלה עברית שנקלטה בספרדית במשמעותה המקורית, ועד היום פירושה איזור של חורש (ובהשאלה גם יציאה לציד). ההרים המיוערים, הקרויים La Jara - מדרום לטלוורה דה לה ריינה (Talavera de la Reina) או מצפון לקואנקה (Cuenca) אשר בספרד - שימשו תמיד מקלט לכל מיני נרדפים, והשמות יערה או קראסקו, שפירושו אֵלָה, אופייניים למשפחות שמוצאן מאנוסים. בית הכנסת בקוראקאוטין. בחצר שמאחוריו מקימים את האוהלים בחג הסוכות בין ה"מוכתמים" הללו היו נוצרים נאמנים, היו יהודים נאמנים ליהדותם בסתר והיו שניסו בכל מיני צורות למזג יהדות עם נצרות. חוקרים בני סמכא מסכימים כי מוצאה של עדת בני ציון הוא מן ה"מוכתמים" הללו, שברחו אל מעבר לסמבטיון והקימו שם עדות משלהם ויהדות משלהם, חופשית מרדיפות. חוקרים אלה משערים שלא מן הנמנע כי הם שלימדו את האראוקאנים, יחד עם כמה מצוות, גם את השימוש בנשק חם ובחיל פרשים. עדה למוצאם היא הצורה שבה קיימו את מנהגיהם היהודיים, שאינה יכולה להתגלגל אלא מקהילה של אנוסים: את חג הסוכות, למשל, שמרו בהקפדה, אבל מעולם לא בנו סוכה ליד בתיהם. הם היו יוצאים אל מקום מרוחק ונסתר, בונים בו סוכות ויושבים בהן שבעה ימים, כפי שנהגו האנוסים בספרד, מחשש עינא בישא. אמי, זכרה לברכה, סיפרה לי כיצד היתה יוצאת בילדותה עם כל העדה אל מחוץ לכפר לשבת בסוכות שבעת ימים. עד שנתה האחרונה היתה משלבת בסוכתה ענף עץ זית, וכששאלתי אותה מדוע, השיבה בפשטות: "הרי כך כתוב בתנ"ך". נכון, בספר נחמיה, פרק ח', כתוב: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות". לאנוסים לא היו גמרות ומסכתות; היה להם תנ"ך - שאותו לא יכלו לקחת מהם, ובתנ"ך כתוב: עלי זית. יש משהו מסמר שיער בדרך שבה שומרים בני אדם על מנהגים שאימצו להם בסתר במשך מאות שנים, עד דור עשירי.... בדרך מטמוקו לקונקו, שם חיה בבדידות מזהרת עדה קטנה של בני ציון. רק בתחילת המאה העשרים נודע לבני הקהילה כי יש יהודים נוספים בעולם בית הקברות בקונקו. בין הצלבים אפשר להבחין במגני דוד על המצבות חג סוכות בקונקו. בכל שנה היהודים המקומיים מקימים סוכות-אוהלים, וגרים שם במשך כל ימות החג שקל ציוני טבוע בעור פרה לא עברו ימים רבים מאז יצאה האִגרת אל השופט ברנדייס, ואל העיירה קונקו הגיעה תשובה מאת מזכירו של השופט. כך נודע לעדת בני ציון על קיומם של יהודים ושל ההסתדרות הציונית, שעוד לא היתה קיימת בצ'ילה, אבל בארגנטינה כבר כן. ומיגל היערי (Jara) עלה על סוסו וצלח את האנדים אל באהייה בלנקה (Bahía Blanca) שבארגנטינה, להביא שקל ציוני - מס החבר בהצטרפות להסתדרות הציונית העולמית. קונקו דומה לכל העיירות בדרום צ'ילה בשורות בתי העץ הנמוכים, בני קומה או שתיים, האפופים ריח נעים של בעירת עצים, שבהם משתמשים גם כיום לחימום ולבישול. רחובות נקיים ורחבים מובילים אל הכיכר המרכזית, הנקראת פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas, כיכר הנשק), אף כי אין בה, תודה לאל, גרוטאות של טנקים כנהוג אצלנו. כאן, בבית עץ ליד הכיכר, נולדו אחי הגדולים. אני כבר נולדתי בעיר סנטיאגו. מן האפרים הרחבים וכרי המרעה הסובבים את העיר עולה הדרך בערוץ הנחל הקרוי במוצאו אַיִיפן (Allipen) ובהמשכו טולטן (Toltén) - כמו ערביי ארץ ישראל, גם כאן קראו לקטעים שונים של אותו נחל בשמות שונים. מימיו הצלולים מקפצים וקוצפים על סלעי הבזלת הזרועים בדרכם, ומדרונות הגבעות, הגולשים לרגלי הר הגעש אִייֶמה (Llaima), עטורים חורש צפוף. ואולי אין זו אלא אותה ה"יערה", שבה מצאו מסתור ועל שמה נקראו אבות אבותיו של מיגל בספרד הרחוקה. במעלה ההר, שהוא אתר סקי ידוע, מתחלפים עצי העלים בעצי אראוקאריה ענקיים, הנראים כמטריות ענק. כיום זהו חלק משמורת הטבע קונגייו (Conguillio). בעיר מליפאוקו (Melipeuco), השוכנת על גדת אותו נחל, כ־32 קילומטר ממזרח לקונקו, חנה מיגל קרוב לוודאי ללינת לילה. מכאן עולה הדרך אל אוכף רחב וגולשת ממנו אל אגם איקלמה (Icalma) הצלול כבדולח, שממנו נובע הסמבטיון ההיסטורי, הוא נהר הגבול בין עבדות לחירות, הביו־ביו. ערוצו משמש כיום אתר ראפטינג פופולרי. ליד ליאוקורה (Liucura) חובֵר השביל העולה מקונקו אל הדרך העולה מקוּּראקאוטין (Curacautín) - מרכזם השני של בני ציון באותו איזור (המרכז השלישי נמצא כמה מאות קילומטרים צפונה מכאן). אמילייה זארה, יהודייה מקונקו, באוהל-סוכה במהלך חג סוכות שלושה אחים מבני משפחת פלמה חיים כיום בקוראקאוטין, ושמותיהם עתניאל, עֵבֶר ונמרוד. אחד מהם ליווה אותי בדרך העולה לאורך נחל הקאוטין, שהיא בלתי רגילה ביופיה אף באיזור זה, המצטיין ביופיו: מצפון מציץ אלינו ראשו המושלג של הר הגעש הפעיל לונקימאי (Lonquimay), המכונה אל מוצ'ו, לאמור "הקצוץ", על שום צורתו; ורחוק יותר - ההר טולוואקה (Tolhuaca), שלרגליו מעיינות חמים ושמורת טבע. שני מפלי מים יש בדרך: מפל סלטו דל אינדיו (Salto del Indio) וסלטו דה לה פרינססה (Salto de la Princesa) - קפיצת האינדיאני וקפיצת הנסיכה - והאגדות הכרוכות בהם מספרות על נסיכה שסירבה לשידוך הכפוי עליה וברחה במעלה הנחל עם אהובה האינדיאני, עד שקרבו הרודפים להשיגם, ואז קפצו שניהם אל המים. כך נוצרו שני המפלים, שהם, יש לציין, יפים לא פחות מן האגדה. אחריהם נפתח ליד הנחל מישור הקרוי בשפת המפוצ'ה מַלְאַלְקַאוַואלוֹ, לאמור: יריד הסוסים, שבו היו מחליפים ומוכרים סוסים מטופחים, גנובים ומוברחים. גידול בהמות והברחתן היו מן הפרנסות החשובות של בני המקום. מליאוקורה עלה מיגל מזרחה, אל מעבר פינו הצ'אדו (Pino Hachado) - האורן החטוב בגרזן - שהוא הגבול בין צ'ילה לארגנטינה. במדרון המזרחי של האנדים, הזרוע אף הוא אגמים אינספור, ירד מיגל אל הנהר נגרו (Negro), ומכאן אל מישורי הפאמפה הענקיים ואל עיר הנמל באהייה בלנקה. בשובו הביא עימו שקלים ציוניים, קבלה על דמי החבר ששילם להסתדרות הציונית. אמי סיפרה כי הקבלות הללו היו עשויות עור של פרה. איש צעיר הוא היה אז, מיגל. כשהכרתי אותו, בילדותי, כבר היה זקן, איש קטן ורזה ולו שפם שיבה קטן. ילדים לא היו לו ולאשתו מריה, ושניהם לא זכו לממש את השאיפה שהיתה לתוכן חייהם - לעלות לארץ. מכשולים רבים הונחו בדרכם, אבל הם מעולם לא נואשו. מיגל נקבר בעיירה קומפיאו, שהיתה אף היא מרכז של עדת בני ציון, אבל כיום נותר בה רק אחד מהם, השומר על מנהגי העדה ומייצר לעצמו, בין היתר, את היין הכשר לפסח. אשתו - שמוצאה לא מבני העדה - היא שהובילה אותי אל קברו של דוד אמי, מיגל. הכתובת מעל המצבה נמחתה, ורק מגן דוד נותר עליה, זכר ליהדותו. אחותו, היא סבתי, נקברה בארץ ישראל, וילדיה ונכדיה, שהיו לו כילדיו, חיים כאן. סוכות בקונקו. המנהג לבנות את הסוכות רחוק מבתי המגורים נותר מימי האנוסים, אז קיימו את מצוות היהדות בהחבא מנהר ביו־ביו אל גדות הירדן ב־1919 התכנסה ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בצ'ילה, ומיגל היה אחד משני הנציגים ששלחו בני ציון לוועידה. בתעודות מאז מכנים אותם אינדְיוֹס חוּדיוֹס (אינדיאנים יהודים), ומציינים כי הם "צאצאי היהודים שמצאו מקלט באמריקה הדרומית לפני 400 שנה, אחרי הגירוש מספרד". דרכם לא היתה קלה: לא רצו להכיר בהם כיהודים. העובדה שהם שמרו שבת ועוד כמה מצוות יהודיות לא נראתה מספקת לשומרי טוהר הדם היהודי. בדצמבר 1920 נשלח מכתב מאת נשיא אגודת בני ציון אל נשיא הפדרציה הציונית בצ'ילה. המכתב מתאר בפירוט את מצבם הכלכלי הדחוק של בני העדה - כארבעים משפחות - ומבקש הלוואה כספית על מנת להגיע לארץ ישראל ולהתיישב בה. "משנרוויח בארץ, נחזיר את הכסף", מבטיח הכותב. הפדרציה הציונית בצ'ילה העבירה את המכתב להסתדרות הציונית העולמית, אבל לא נודע לנו אם השיבו לו. עד מהרה הוצרו שערי העלייה לארץ וסרטיפיקט הפך יקר מפז, בייחוד למי שאין כסף בידו. ב־1924 נחקק בצ'ילה חוק המפריד את הדת מן המדינה, ובכך הוסר החיץ המייחד את ה"סָבָּטיסְטָס־קָבָּניסְטָס" (שומרי שבת וסוכות), כפי שכינו את בני האמונה לצורך ההבחנה בינם לבין שאר בני מולדתם, ונפתחה הדרך להתבוללותם. בבתי הקברות הנוצריים שבאיזור אפשר לראות בין הצלבים גם מגיני דוד, ושמות המשפחה של הקבורים תחתיהם הם הדרך לזהות משפחות של בני העדה. אבל היה גם קומץ שלא נואש ולא ויתר על אמונתו הציונית. מיגל ואשתו מריה המשיכו לשקול את השקל הציוני ולהפיצו בין בני עדתם. הקהילה היהודית בצ'ילה סירבה להכיר בהם כיהודים ושערי העלייה לארץ היו נעולים, אבל אחרי הכל - מהם כמה עשרות שנים וכל המכשולים הפעוטים הללו לעומת מה שראו מאות השנים של עברם? אחרי קום המדינה נפתחו השערים, וכך הגיעה משפחתי מגדות הסמבטיון, הוא הנהר ביו־ביו, אל גדות הירדן. כאשר נישאה אחייניתו של מיגל לבן משפחת מרין העשירה והנכבדה, הקימו השניים את ביתם בקונקו ונותרו חלק מן העדה: אחרי הכל, גם סבתו של אבי היתה מצהירה כי היא "חולה" בכל ערב חג המולד. היה יום קבוע בשנה, אולי שריד למנהגי תשעה באב, שבו היתה מסתגרת בחדרה ומעבירה אותו בבכי ובקינות, כך סיפר אבי. סניור סמואל ורעייתו אליזבת בביתם בקונקו. בבית הזה התגוררה משפחתו של המספר, צבי מרין, בטרם נולד ארץ אחת קטנה ושמה ארץ אחר כך עברו אבי ואמי לסנטיאגו, שם נולדתי. את קונקו הכרתי רק מן הסיפורים של אמי ואחי הגדולים, ובבואי לחפש את הבית שבו התגוררו הורי, פניתי אל מגיני הדוד שבבתי הקברות. אביב היה בארץ - נובמבר בצ'ילה הוא כמו מאי בחצי הכדור הצפוני - ומרבדים של פרחים צהובים עיטרו את השדות, כמו החרציות באביב הארץ ישראלי, אבל כאן הירוק כהה ודשן יותר. ליד בית הקברות של קונקו הסבו בני העיירה להזכיר את קרוביהם שנפטרו, כנהוג ב"יום המתים", שחל באמריקה הדרומית בראשית נובמבר. על קבר מעוטר במגן דוד הניחו בני משפחה אחת פרחים. "זה דודי", אמר איש צעיר. "אני לא מבין בדתות, אבל דוד אחר עודנו בחיים, הוא בוודאי יודע. שמו סמואל סֶגוּרה, והוא מתגורר ליד המשטרה". "למה לך לדעת איפה המשטרה?", שאל השוטר בחשדנות. "אני מחפש את ביתו של דון סמואל", עניתי. "סניור סמואל, הנה הוא הולך שם", אמר השוטר והצביע על איש בן יותר משמונים, ולידו אשתו, שניכר בה כי בנעוריה היתה יפהפייה בלתי רגילה. "מובן שאני זוכר", אמר הזקן בהתרגשות, "קניתי מהם חלק מביתם כאשר עברו מכאן". זהו ביתי. נכנסתי עם סניור סמואל אל בית העץ המרווח. כאן התגוררו הורי ואחי בטרם נולדתי. אחר כך ניגשתי אל טלפון ציבורי וחייגתי. בביתו שבקיבוץ הרים אחי את השפופרת. "לוצ'ו", אמרתי לו, "לא תאמין, אבל אני עומד עכשיו על יד הבית שבו נולדת". קולו הנרגש של אחי נשמע כאילו עמד כאן, לידי. הטכנולוגיה מכווצת את העולם, חשבתי כשתליתי את השפופרת. פעם היו בו המון ארצות גדולות ורחבות ידיים, היום נותרה בו ארץ אחת קטנה ושמה ארץ. אין על פני הכדור הזה מרחק גדול יותר מן המרחק בין שתי הארצות שאני רשאי וחייב לקרוא להן מולדתי. עצי האראוקאריה וחרוטי הגעש המושלגים הם ארצי לא פחות מגבעות הגליל והגולן, שעליהן גדלתי ולחמתי. דברי ימי העמים כולם אינם יודעים נאמנות עזה וממושכת כמו זו שגילו אבות אבותי למורשתם היהודית, נסיונות כמו אלו שעמדו בהם ומחיר כמו זה ששילמו על יהדותם, אבל זה אינו עושה אותם פחות ספרדים מן האינקוויזיטורים שרדפו אותם או פחות בני מפוצ'ה. וקאופוליקן הענקי, לאוטרו הנועז וקולוקולו החכם הם גיבורי עמי לא פחות משמשון, יהודה ומתתיהו. לכתבה המלאה כולל תמונות: http://www.masa.co.il/article/325/מעבר-לנהר-הסמבטיון:-אינדיאנים-יהודים-בצ'ילה/?