סיפור ומוסר השכל: איך לקיים מצוות תוכחה

> לְמַד אֶת הַסּוּגְיָה / הרב יקהת רוזן

"אֲנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר לַקְּבוּצָה שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה" הִכְרִיז שְׁלֹמֹה שׁוּב וָשׁוּב. "צַר לִי" עָנָה רַבּוֹ "הַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה הוּא שִׁעוּר קָשֶׁה, וּמְיֹעָד לַתַּלְמִידִים הַמִּתְקַדְּמִים בְּיוֹתֵר. בְּעֶזְרַת ה' עוֹד יַגִּיעַ הַזְּמַן וְגַם אַתָּה תּוּכַל לְהִצְטָרֵף". תּוֹךְ זְמַן קָצָר הִכִּירָה כָּל יְשִׁיבַת כְּפָר הָרֹאֶ"ה אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּאוֹתָן שָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיְשִׁיבָה, הַתַּלְמִידִים לֹא הָיוּ מְחֻלָּקִים לְפִי כִּתּוֹת, אֶלָּא לְפִי רָמוֹת, וְשִׁעוּרוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה, הָרַב נֵרִיָּה, הָיָה הַשִּׁעוּר 'הַנֶּחְשָׁב' בְּיוֹתֵר. שְׁלֹמֹה, שֶׁהָיָה עוֹלֶה חָדָשׁ, מִפְּלִיטֵי הַשּׁוֹאָה, רָאָה אֶת עַצְמוֹ כְּמִצְטַיֵּן וּמַתְאִים לַשִּׁעוּר הַזֶּה. הוּא לֹא קָלַט אֶת מַה שֶּׁכָּל הָאֲחֵרִים יָדְעוּ - שֶׁהוּא דַּוְקָא חַלָּשׁ מְאֹד בְּלִמּוּדָיו, וְשֶׁאִם יֵשֵׁב בַּשִּׁעוּר הַזֶּה הוּא לֹא יָבִין דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר. הוּא צִפָּה כָּל הַזְּמַן לָרֶגַע שֶׁבּוֹ יַכִּירוּ כֻּלָּם בְּכִשְׁרוֹנוֹתָיו וְיִתְּנוּ לוֹ סוֹף סוֹף לְהִצְטָרֵף לַשִּׁעוּר שֶׁל 'הָרְצִינִיִּים'. *** יוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֶת שְׁלֹמֹה הוֹלֵךְ שְׁחוֹחַ בַּדֶּרֶךְ לַשִּׁעוּר שֶׁלּוֹ. לְפֶתַע נָחָה עָלַי רוּחַ שְׁטוּת וְצָעַקְתִּי לְעֶבְרוֹ: "הֵי שְׁלֹמֹה, אַתָּה עוֹבֵר הַיּוֹם לַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה!"... לֹא הִמְתַּנְתִּי לִתְגוּבָתוֹ, וְהִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי. עָלִיתִי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, חִפַּשְׂתִּי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלִּי, וְאָז פָּנִיתִי לְכִתָּתִי, לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ הִתְקַיֵּם הַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה. הִגַּעְתִּי בְּאִחוּר לַשִּׁעוּר, וְהָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁהַשִּׁעוּר כְּבָר בְּעִצּוּמוֹ. אַךְ לֹא כָּךְ הָיָה. בַּחֶדֶר שָׂרְרָה דְּמָמָה. הָרַב נֵרִיָּה הָיָה שָׁעוּן עַל הַסְּטֶנְדֵּר (כְּמִין שֻׁלְחָן קָטָן וְגָבוֹהַּ שֶׁעָלָיו נָהוּג לְהָנִיחַ בַּיְשִׁיבוֹת אֶת הַסְּפָרִים), מוֹשֵׁךְ בִּזְקָנוֹ וּמִתְנוֹדֵד הֵנָּה וָהֵנָּה. הַתַּלְמִידִים כָּבְשׁוּ עֵינֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְשָׁתְקוּ אַף הֵם. פֹּה וָשָׁם אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת שֶׁהֵם מַחֲנִיקִים צְחוֹק כָּבוּשׁ. לְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת שֶׁל דְּמָמָה מְתוּחָה, דָּפַק הָרַב עַל הַסְּטֶנְדֵּר וְהִתְחִיל בַּשִּׁעוּר. לְאַחַר הַשִּׁעוּר נִסִּיתִי לְבָרֵר מָה אֵרַע בִּתְחִלַּת הַשִּׁעוּר. הַחֲבֵרִים כִּמְעַט שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לְסַפֵּר מֵרֹב צְחוֹק, אַךְ אֵיכְשֶׁהוּ הִצְלַחְתִּי לְהָבִין אֶת הַתְּמוּנָה הַבָּאָה: הַתַּלְמִידִים יָשְׁבוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְרַק אֲנִי, חַיִּים, הָיִיתִי חָסֵר. לְפֶתַע נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְאֶל הַכִּתָּה נִכְנַס... שְׁלֹמֹה. פָּנָיו הָיוּ קוֹרְנוֹת מֵאֹשֶׁר וְהוּא הִתְיַשֵּׁב מִיָּד. לִשְׁאֵלַת אַחַד הַתַּלְמִידִים מַה הוּא עוֹשֶׂה כָּאן, עָנָה שְׁלֹמֹה בְּשִׂמְחָה: "זֶהוּ. הַיּוֹם עָבַרְתִּי לַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה. הִגִּיעַ הַזְּמַן, וְקִבְּלוּ אֶת בַּקָּשָׁתִי". הָרַב נִכְנַס לַחֶדֶר, וְאַף הוּא תָּמַהּ: "אוּוּוּ, אֵיזֶה אוֹרֵחַ יֵשׁ לָנוּ הַיּוֹם...". שְׁלֹמֹה נָשָׂא עֵינָיו אֶל הָרַב וְאָמַר: "מַה פֵּרוּשׁ אוֹרֵחַ? הֲרֵי אֲנִי עוֹבֵר לַשִּׁעוּר הַזֶּה!" "אַתָּה עוֹבֵר לַשִּׁעוּר הַזֶּה? זֹאת מִנַּיִן לְךָ?" "חַיִּים הוֹדִיעַ לִי אֶת זֶה הַבֹּקֶר". הָרַב הֵבִין מִיָּד שֶׁחָמַדְתִּי לִי לָצוֹן, אַךְ שְׁלֹמֹה לֹא הֵבִין זֹאת. הוּא נִסָּה לְהַגִּיד בַּעֲדִינוּת שֶׁזּוֹ הָיְתָה טָעוּת, אַךְ שְׁלֹמֹה מִצִּדּוֹ הִתְעַקֵּשׁ שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת. חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים נִמְשְׁכוּ לְקוֹל צְחוֹקָם שֶׁל הַחֲבֵרִים, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יָצָא שְׁלֹמֹה מִן הַחֶדֶר מְבֻיָּשׁ וּבוֹכֶה, וְחָזַר לְכִתָּתוֹ הָרְגִילָה. *** "הָרַב נֵרִיָּה קוֹרֵא לְךָ" הוֹדִיעַ לִי אַחַד הַתַּלְמִידִים כַּמָּה שָׁעוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר. בְּלֵב חָרֵד שֵׂרַכְתִּי דַּרְכִּי אֶל הָרַב, חוֹשֵׁשׁ מֵהָעֹנֶשׁ הַמְצַפֶּה לִי. "הָבֵא לִי מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא" הוֹרָה הָרַב. הוּא פָּתַח אֶת הַגְּמָרָא בְּדַף נ"ח, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִלְמֹד אֶת הַסּוּגְיָה וְלַחְזֹר אֵלָיו לְאַחַר מִכֵּן. מִיָּד כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לְעַיֵּן בַּסּוּגְיָה חָשְׁכוּ עֵינַי. הָיָה מְדֻבָּר שָׁם בַּאֲרִיכוּת עַל הַחֻמְרָה שֶׁל הַלְבָּנַת חָבֵר וְשֶׁל "אוֹנָאַת דְּבָרִים" (כְּלוֹמַר הֲצָקָה עַל יְדֵי דִּבּוּרִים). רַק כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַדְּבָרִים הַנּוֹקְבִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁם, קָלַטְתִּי אֶת חֻמְרַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתִי. מְבֻיָּשׁ כֻּלִּי חָזַרְתִּי אֶל הָרַב. "הֵבַנְתָּ לָמָּה נָתַתִּי לְךָ לִלְמֹד אֶת הַסּוּגְיָה הַזּוֹ?" שָׁאַל הָרַב. "כֵּן" עָנִיתִי בְּלַחַשׁ. "אִם כָּךְ - אֵין צֹרֶךְ לְהוֹסִיף" אָמַר הָרַב, וְשָׁלַח אוֹתִי לִמְקוֹמִי. זוֹ הָיְתָה גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. אֶת הַלֶּקַח שֶׁלָּמַדְתִּי אָז - דַּוְקָא לְלֹא עֳנָשִׁים וּלְלֹא הַטָּפוֹת מוּסָר - לֹא שָׁכַחְתִּי עַד הַיּוֹם... (מפי בעל המעשה, ר' חיים צבי שראל) מתוך שבת בשבתו, י"ג בכסלו תשע"א, גליון 1349