תאריך עברי

‏הצגת רשומות עם תוויות תלמוד תורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תלמוד תורה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

חידות הלכתיות

image

image

image

מתוך עלוני בית דוד לפרשות ויגש, מקץ, ויחי תשע"א

יום חמישי, 3 ביוני 2010

חידות הלכתיות: ברכה,צדקה לגוי,סעודה לאחר,ברכת עני,עסוק חייב,5 אחיות, 7 אנשים

image

בית דוד, שלח תש"ע

יום ראשון, 16 במאי 2010

סיפור על רבי יעקב מליסא ("החוות דעת" או "הנתיבות")

לספרו "חוות דעת" קרא כך כיון שהתכוון שדבריו יהיו רק בבחינת חוות דעת, ולא לקבוע הלכה ח"ו, כדבריו. וכדי שיעיינו בספרו בלי שים לב למחברו, הוציא לכתחילה ספר זה בעילום שם.

הוא דרש מעצמו שלימות במילוי תפקידו. יום אחד הגיע חתנו לבית הכנסת וכבדוהו בעלייה לתורה לפני שבירך ברכות השחר. לאחר מכן שאל את חמיו אם צריך הוא לחזור ולברך ברכות התורה. החוו"ד הורה לו לברך. לאחר התפילה נזכר שהדין אינו כך, אלא כמו שכתב הוא עצמו בסידורו "דרך חיים" שבמקרה כזה יש לדלג על ברכת "אשר בחר בנו". אסף החוו"ד את למדני ליסא, ביקש מחתנו לחזור על שאלתו ולספר לקהל מה היתה תשובתו, ולאחר מכן אמר: טעיתי, ועלי לעזוב את מישרת הרבנות. בקושי הצליחו אנשי העיר להרגיע אותו, אבל כיון שראו את גודל צדקתו החליטו להעלות את שכרו.

מתוך שבת בשבתו פרשת במדבר תש"ע

חידות הלכתיות:גוי עדיף,ס"ת שאסור לקרוא,כלי שני מבשל,מותר לרמות? תורה לגויים, ל"ה לעומר, ללא תואר רב

image

יום שני, 25 בינואר 2010

סיפור: כשהכאב חלף כלא היה – או תרופה בדוקה לכאבים!

הכאבים תכפו ובאו בזרועו גלים גלים. מכאן, משם, מן הכתף ומן הפרק, לפתו הללו את ידו הימנית וכירסמו ביציבותה. מעולם לא היה חסון וחזק, אך יודעי דבר ציינו כי אין כל משמעות לכך מול הראומטיזם. הוא חולף על פני איברים ומותירם שמוטים ומדולדלים, ללא כל התחשבות בעברם המפואר. חסונים כנידפים מפני כל רוח אינם יכולים לעמוד בפניו. הוא לא הניח לכאביו להפסיקו מלימודו, אף לא לרגע אחד, אך משהלכה ידו ונחלשה וכמעט יצאה מכלל שימוש עד שאפילו פרוסת לחם לא היה מסוגל לחתוך בעזרתה, החליט, כי אין מנוס מלהתחיל לדרוש ברופאים ולהתעסק בתרופות.

לא בקלות עלה בידו להתנתק מלימודו ולהלך בין הרופאים. עצם המחשבה על הזמן הרב שילך לאבדון בעת שישוטט בין חכמי הרפואה גרם לו צער רב. הגאון רבי דב בער קראסיק זצ"ל, רבה של קרלוויץ, נודע כאחד מגדולי דורו. ספרו "פתחי עולם" אשר חובר על ידו, קדם ל"משנה ברורה" אך במעט, וה"חפץ חיים" אף מזכירו פעמים מספר. מלבד זאת, חיבר רבה של קרלוויץ ספרי הלכה רבים שנתפרסמו מאד בזמנו, והגהותיו על הרמב"ם נכללות עד היום בכל המהדורות המודפסות של ה"יד החזקה".

לא פלא, איפוא, כי גאון עצום זה חס על כל רגע מזמנו, וכאבו על ביטול התורה מאונס שצפוי לו, רב היה מן הכאב שלפת את ידו.

לפתע, נזכר הגאון, כי מזה זמן רב הוא עוסק בכתיבת ספרו "פתחי עולם" על "שולחן ערוך" חלק "אורח חיים", ספר אשר יסכם את ההלכות כפי פסקי גדולי הפוסקים. הוא הועיד את הספר לכל אדם, תלמיד חכם כעם הארץ, צורב כאיש פשוט, וראה חשיבות מרובה ביצירתו זו. אלא שלאחרונה נטל פסק זמן ממלאכת הכתיבה, עקב טרדות שונות ומטלות תכופות.

"שמא", הרהר הגאון, "אולי… אולי… חולשת ידי, הכאבים הנוראים באו על שום כך? אפשר מבקשים הם לזרזני ולהזכירני "על מי נטשת את הצאן"?

רבי דב בער תכף מעשה למחשבה. בדי עמל הוא נטל את הקולמוס בידו, ובעוד צירי כאב חדים כמחט חותכים בבשרו, טרח לייצב את ידו כדי לטבול את הקולמוס בקסת הדיו. והנה, לפתע, ידו כותבת! כוחה חזר אליה והנה היא מבריאה לגמרי. הכאבים, החולשה, הראומטיזם - כולם נעלמו כלא היו!

תחושת רפיון מענג פשתה בזרועו. כהרף עין התפוגגו כאביו ויסוריו ולידו היתה עדנה.

עתה כבר עסק רבי דב בער במלאכתו, מלאכת הקודש, במרץ וללא הפסקה.

ברם, בחלוף זמן מה,  מחמת טרדות ועיכובים שונים הוא נאלץ לזנוח את כתיבתו שנית, וזמן קצר לאחר מכן, ידו חלתה מחדש. הפעם, רבי דב בער לא המתין רבות. "הלא תרופתי ידועה", אמר לעצמו, נטל את הקולמוס והמשיך במלאכת כתיבת ספרו ועריכתו עד גמירא.

שוב לא חלתה ידו לעולם!!!

מעשה רווי קדושה זה כלול בהקדמה לספר "פתחי עולם" של רבי דבר בער קראסיק זצ"ל, ונמסר לנו על ידי יהודי נכבד, אשר בספרייתו העניפה מצוי ספר נדיר זה.

בד בבד, גם ביקש בעל הספר הנדיר להעביר את רגשי המוסר והלקח אשר פיעמו בו בעת שגילה סיפור זה. "דומה", הוא אומר, "כי סיפורים דומים גם מתרחשים לנו. עיתים שאנו נחלשים ביד או ברגל, ולוקים בצינון או במיחוש אחר, ומי יודע אם אין זו מחלה זהה למחלתו של הגאון הנ"ל. שמא פסקנו להשתתף בשיעור גמרא מסויים, או בעניין תורני אחר. קודם שאנו עוסקים ברופאים ובתרופות עלינו להרהר, שמא כרבי דב בער בשעתו - "תרופתנו ידועה", ולנסות לפשפש בסדרינו, סדרי הלימוד".

מתוך: מאורות הדף היומי, גיליון 556

יום ראשון, 3 בינואר 2010

עם מי היה הגאון מוילנא מוכן ללמוד בחברותא ?

שמעתי שהגאון מווילנה היה מוכן ללמוד חברותא עם כל אחד שביקש, והיה מעמיד בפניו מבחן אחד בלבד. כדי לעמוד במבחן היה הלומד מתבקש לעסוק בסוגיא פלונית ולחזור עליה היטב. כשהיה בא לפני הגאון, נשאל תחילה כמה פעמים חזר על פרקו. מי שמניין חזרותיו לא הסתכם בעשרות פעמים, לא היה ממשיך אל המבחן עצמו. רק מי שחזר כדבעי 'עלה' אל השלב הבא, שבו היה הגאון מתבונן האם כל חזרה חרטה בו את רישומה בשמחה יתרה ובדבקות מתעצמת. לא את חריפות השכל ביקש למצוא ואף לא את ההבנה העמוקה בפרטי העניין המדובר, אלא את הדבקות בדברי התורה - שהיא עיקר האחיזה בשורשם.

מתוך: "שבת בשבתו" גיליון 1305: ויחי ט"ז טבת תש"ע 02/01/2010 מאמר "ברינה יקצורו" מאת הרב יהושע שפירא

חידות הלכתיות:5 עולים לס"ת, נרות חנוכה, חוק אברהם, כתיבה בס"ת, עשרה ללא זימון, כיבוד אב, טיסה עם גוי עדיף?

image

מתוך עלון בית דוד פרשת מקץ תש"ע שנה כ' גיליון ט'

יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

סיפור: הוילון של נשיא ארצות הברית – איך לא להסיח דעת מלימוד התורה

סח הגאון רבי ראובן קרלינשטיין שליט"א. "צא ולמד מאומות העולם, עד כמה יראים הם מאימתה של מלכות וטורחים לכבודה. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שעלינו לנהוג כך כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה".
עסקן נמרץ, מנהל מוסד גדול בארצות הברית, עמד בפני פריצת דרך משמעותית לטובת מוסד שבראשו עמד, ולמטרה זו הוא התכוון לגייס כספים בהיקף נרחב. אלא שפעולה זו חייבה, כמובן, חדירה עמוקה לתודעת הקהל היהודי בארצות הברית, והעסקן החליט כי בעולמנו עמוס החוויות יש ליצור אירוע נדיר בתוככי המוסד, כך שהכל ישוחחו עליו ימים רבים ושמו של המוסד ינשא בפי כל.
אמר ועשה. לאחר הפעלת קשרים ענפים ושיחות ארוכות עם גורמים רבים, הצליח מנהל המוסד לקבל את אישורו של ראש אגף הטקסים בבית הלבן להגשת בקשה להזמנת נשיא ארצות הברית של אמריקה אל המוסד.

דרך ארוכה ומורכבת נדרש המנכ"ל לעבור עד שהצליח להוכיח, כי המוסד וראשיו עומדים בכל הקריטריונים הנדרשים, כדי שהאדם החשוב ביותר בעולם יכבד אותם בנוכחותו. סוף סוף ניתן האישור העקרוני מטעם הוועדה הממונה על הנושא, והמנכ"ל נקלע לסבך נוסף של דרישות ובקשות שהונחתו עליו מטעם וועדת האירועים שעל יד הבית הלבן, המופקדת על תקינות הטקסים והביקורים הנשיאותיים.
לאחר חודשים מספר הפך המוסד את פניו. ריח של סיד נקי הכה באפם של חברי הוועדה. מנורות נושנות ושבורות בחלקן, הושלכו היישר אל פח האשפה, ובמקומן נתלו נברשות נוצצות שהפיקו אור בוהק. השלט הגדול הנושא את שמו של המוסד נוקה וצוחצח כיאה וכיאות, ונדמה היה כי הכל הולך כשורה.

את עיקר מעייניהם מיקדו חברי הוועדה הנכבדים באולם המרכזי, אשר בו אמור הנשיא לשאת את דבריו.
"שבועיים לפני האירוע המיוחל ייסגר האולם, ואיש לא יורשה להכנס אליו", התרה קצין הביטחון של הוועדה בפני המנהל, "גם אתה לא". המנכ"ל הנהן בראשו לכל הסעיפים ותתי הסעיפים שנערמו על שולחנו, ובהם הוראות קפדניות בכל הנוגע לביקור ולהודעות שייצאו לעיתונות לאחריו.
בעת סיורם באולם הכינוסים, הבהירו חברי הוועדה למנכ"ל, כי עליו לעטר את האולם בוילונות. "אין הדבר ראוי, שנשיא המעצמה הגדולה בעולם ינאם בחדר אשר חלונותיו אינם מכוסים. עליך לגשת בהקדם לחנות פלונית, המתמחה בייצור מיידי של וילונות יוקרתיים, ולרכוש שם וילונות ראויים לשמם.
בו ביום הוזיל המנכ"ל דולרים כמים עבור רכישת וילונות מפוארים, מן הסוג שניתן לראות בארמונות האצולה באירופה. בד עבה, בצבע ארגמן כהה, השתלשל בכבדות מתקרת אולם האירועים. פס זהב טהור חצה את הוילון לכל רחבו והעניק לו מימד מלכותי, רשמי וסמכותי
, כאומר: לידי יעמוד האדם שיכול לצוות למחוק את כדור הארץ על יושביו ברגע אחד, ובתחתית הוילון נדו פעמוני ענק בגוני דגל ארצות הברית. בעודו פולט אנחת רווחה הזמין המנכ"ל בסיפוק את חברי הוועדה לסיור מסכם ואחרון, שלאחריו, כך קיווה בכל מאודו, יוענק לו האישור הסופי לביקור.
חברי הוועדה, שהופיעו הפעם בלוויית יועציהם לענייני תרבות, אופנה, יחסי ציבור, הקול היהודי, ועוד, התמקדו בכל פרט בטרם כניסתם לאולם האירועים, החל מן המיקום המדוייק שבו תחנה מכונית השרד של הנשיא וכלה בעומק חריטת האותיות על המתנה המוכספת שתוענק לאיש הדגול ורב החשיבות.
בבטחון רב פתח המנכ"ל בתנופה את דלת אולם האירועים, כשבליבו הוא מצפה לתשואות רמות מאת חברי הוועדה על טעמו האנין והמשובח בבחירת הוילון. להפתעתו המרה החמיץ יו"ר הוועדה את פניו והורה לו באופן חד משמעי: "הסר את הוילונות הללו! האם אמרת לבעל החנות, שהוילונות מיועדים לעטר את חלונותיו של חדר שנשיא ארצות הברית של אמריקה יבקר בו?".
המנכ"ל, שכבר ספג מחברי הוועדה ביקורות, הערות, הוראות ופקודות אין ספור, לא ידע את נפשו. "לא אמרתם לי להגיד לו את זה", הפטיר בקול נכאים. "אז תגיד לו את זה", סיכם יו"ר הוועדה.

נכנע ומושפל שב המנכ"ל אל בעל החנות, שהופתע לראותו שנית, התיישב בלאות על כסא ופנה אל בעל החנות: " אני זקוק לוילונות עבור חדר שבו יבקר נשיא ארה"ב. יש משהו מפואר יותר מהוילונות שרכשתי אצלך?" שאל בייאוש בעודו סוקר בעיניו את תצוגת הוילונות היוקרתיים שהוצגה לראווה בשטח בית המסחר. במוחו כבר עלו מחשבות קודרות על סכומים אגדיים שיאלץ להפריש לצורך רכישתם, כאשר צחוקו של בעל החנות נשמע מתגלגל בין הוילונות.

"ידידי. וילון שכזה ערכו מגיע לעשירית משוויו של הוילון היוקרתי שרכשת! הנה, זה הבד הדרוש לך לתפירת וילון לחדר שבו ינאם נשיא ארצות הברית של אמריקה", הצביע בעל החנות לעבר אחד הוילונות.

בעינים פעורות לרווחה התבונן המנכ"ל בבד משובח בעל צבע אפרפר בהיר, אשר רקעו החלק מעיטורים זעק פשטות והעדר פאר. "אתה צריך להבין", הסביר בעל החנות ברצינות תהומית. "כשהנשיא נואם, כל העיניים צריכות להיות מופנות אליו בלבד. אם מאן דהוא יפנה את ראשו למקום אחר, אזי כל יועצי הנשיא, כותבי הנאומים, מכיני הביקור ופמלייתו הכבודה יראו זאת ככשלון מחפיר.

לשם כך מקפידים יועצי הנשיא, כי באולם הנאומים יתלו וילונות פשוטים בלבד, אשר אינם עשויים למשוך את תשומת לבו של אדם כל שהוא מקרב המאזינים".

אם על כבודו של בשר ודם מקפידים לשמור באופן מדוקדק כל כך, קל וחומר שעלינו, הזוכים ללמוד בתורה הקדושה, בעלי ההזדמנות לשבת בכל יום בפלטרין של מלך וללמוד בתורת ה', לנצל זכות זו, להתמקד בדבר גדול זה ולא להסיח דעתנו הימנו.

מתוך: מאורות הדף היומי גיליון 551

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – דבר תורה לפרשת ויצא (רש"ר הירש)

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

(פרק ל)

הערך הגדול שמעניקה לאה לדודאים בדבריה מעורר תמיהה רבתי. מדבריה עולה שערכם של מספר דודאים גדול אף מבעלה. "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" – אומרת לאה לאחותה רחל, ומשמעות הדברים לכאורה היא: לא די לך רחל שלקחת את יעקב אישי, וכעת את רוצה לקחת גם את הדודאים שהביא בני.

כותב הרש"ר הירש:

איך אפשר להעלות על הדעת שלאה, אשר כל חייה התרכזו בשאיפה לרכוש את אהבת בעלה, לאה זו תאמר במלוא כובד הראש: לקחת את אישי, ועתה תקחי גם את דודאי! כאילו חשיבות כל שהיא נודעת למספר דודאים, כאילו היו אלה מעלים או מורידים, בשעה שהמדובר הוא באהבת הבעל!

לאור זאת מבין הרש"ר הירש את כל השיחה בין לאה לרחל לא כ"'עסק' רציני" אלא כ"הלצה", כדיבור קליל ומחוייך בין לאה לרחל. כך מתאר הרש"ר הירש את השיחה בין השתיים, ואת הרקע לשיחה זו:

בעוד יעקב בשדה, יושבות הנשים בצוותא. את הערבים הוא מבלה חליפות, ערב עם לאה, וערב עם רחל. ראובן, שעודנו נער, מביא דודאים מן השדה.

תני לי מהם! – מבקשת רחל.

איזו דרישה מרהיבה! – אומרת לאה דרך הלצה וכו', אך נותנת לה מהדודאים. דבר זה מוכח מלשון "לכן" שבדברי רחל.

עתה, אומרת רחל, מכיון שהואלת בטובך, לכן יהיה הוא אתך גם הלילה.

נתינת הדודאים היתה לפני הצעתה של רחל "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". דבר זה לומד הרש"ר הירש מהמלה "לָכֵן", שמשמעותה בהקשר הזה, לדעתו, היא: מכיון שנתת לי את הדודאים,"לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה". אילו היה כאן "'עסק' רציני" נתינת הדודאים היתה צריכה להיות אחרי הצעת רחל. מדובר אפוא ב"דרך הלצה".

לפי גישה זו דברי לאה "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" אינה אמירה כללית, אלא היא "מתיחסת לאותו יום בלבד". "דרך הלצה".

ומה רצתה התורה ללמד אותנו בכל השיחה הקלילה והמחוייכת הזו? כותב הרש"ר הירש:

נראה אפוא שהענין כולו משקף את יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות.

לכאורה אין התורה מספרת לנו דבר על היחסים בין האחיות, לאה "השנואה" ("כי שנואה לאה" ולא 'כי לאה שנואה' – "השנואה שביניהן, האהובה פחות" – רש"ר הירש) שילדה כבר ארבעה בנים, ורחל האהובה שהיא עדיין עקרה. היה אפשר לחשוב שמתח גדול שורר בין השתיים. ובכן, לא ולא!, טוען הרש"ר הירש; השיחה הקלילה ב"דרך הלצה" שמתארת התורה בין השתיים מעידה דווקא על "יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות".


מתוך דבר תורה שנשלח במייל על ידי ישיבת "ברכת משה" – מעלה אדומים

 

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

סיפור: שלוש דרכים למצוות הצדקה

הסיפור הוא אמיתי והתרחש בזמן האחרון.

יהודי אחד, מנהל "חדר" נזקק מידי פעם לנסוע לחו"ל לגייס תרומות עבור התלמוד תורה. כל השנים הוא נזהר שלא לטוס במחלקת עסקים בתוספת תשלום, כי לא רצה להנות מהכספים של התרומות לצורך כך. כאשר החברה שבה הוא טס הציעה לו את זה ללא תוספת מחיר, כמובן שהוא לא התנגד.

עם השנים היה לו קשה יותר ויותר לטוס במחלקת תיירים, ולכן יום אחד הוא החליט שהוא יתרום כסף לקופת העיר בני ברק (עזרה לנזקקים -  1-800-39-47-47 ) ויקווה לטוב (שישדרגו לו את הכרטיס למחלקת עסקים ללא עלות).

הוא הגיע לשדה התעופה וביקש לשדרג את הכרטיס למחלקת עסקים. הפקידה הסתכלה עליו בצורה מוזרה אבל הסכימה לבקש בשמו. התשובה היתה שלילית. אך באופן פלא, כאשר הוא ניסה להעביר את הכרטיס במכונת הכרטיסים הכרטיס לא עבר. הפקידה קראה לו ובישרה לו שהבקשה אושרה. הוא טס במחלקת עסקים.

כעבור מספר חודשים שוב הוא נאלץ לטוס כדי לממן את עלויות אחזקת תלמוד התורה. שוב הוא ביקש לשדרג לעסקים  - כמובן אחרי שתרם סכום נכבד לקופת העיר בני ברק. הפעם הבקשה לא אושרה. הוא נכנס למטוס ובא להתיישב בכסאו במחלקת התיירים. להפתעתו הוא ראה שמישהו יושב בכסא שלו, והתברר שלשניהם יש את אותו מושב בטיסה. לאחר בירור התברר שבקשתו של מנהל ה"חדר" למחלקת עסקים אושרה...

שוב עברו מספר חודשים ושוב הוא נאלץ לממן הוצאות ולהחזיר חובות, ושוב טס לחו"ל. הפעם התרומה לקופת העיר לא עזרה. הוא טס טיסה מלאה ומכאיבה במחלקת תיירים.

אבל, לפני שהוא ירד מהטיסה ניגש אליו יהודי מכובד ושאל אותו אם הוא מנהל ה"חדר"/תלמוד תורה?  כאשר השיב בחיוב ענה לו היהודי:

"הבן שלי לומד אצלך בתלמוד תורה. שנים אני מקבל בדואר בקשות לתרום אבל בגלל שמועות שאתה טס במחלקת עסקים על חשבון התרומות שאתה מקבל, לא תרמתי עד עכשיו. היום כשראיתי שאתה טס כאחד האדם במחלקת תיירים החלטתי לתרום לתלמוד תורה עבור כל אותם שנים שלא תרמתי".

היהודי הושיט לו צ'ק על סך 60,000 דולר. אז מי אמר שתרומה לקופת העיר לא עזרה ?

מתוך מוסף קופת העיר סוכות תש"ע.