הכאבים תכפו ובאו בזרועו גלים גלים. מכאן, משם, מן הכתף ומן הפרק, לפתו הללו את ידו הימנית וכירסמו ביציבותה. מעולם לא היה חסון וחזק, אך יודעי דבר ציינו כי אין כל משמעות לכך מול הראומטיזם. הוא חולף על פני איברים ומותירם שמוטים ומדולדלים, ללא כל התחשבות בעברם המפואר. חסונים כנידפים מפני כל רוח אינם יכולים לעמוד בפניו. הוא לא הניח לכאביו להפסיקו מלימודו, אף לא לרגע אחד, אך משהלכה ידו ונחלשה וכמעט יצאה מכלל שימוש עד שאפילו פרוסת לחם לא היה מסוגל לחתוך בעזרתה, החליט, כי אין מנוס מלהתחיל לדרוש ברופאים ולהתעסק בתרופות.
לא בקלות עלה בידו להתנתק מלימודו ולהלך בין הרופאים. עצם המחשבה על הזמן הרב שילך לאבדון בעת שישוטט בין חכמי הרפואה גרם לו צער רב. הגאון רבי דב בער קראסיק זצ"ל, רבה של קרלוויץ, נודע כאחד מגדולי דורו. ספרו "פתחי עולם" אשר חובר על ידו, קדם ל"משנה ברורה" אך במעט, וה"חפץ חיים" אף מזכירו פעמים מספר. מלבד זאת, חיבר רבה של קרלוויץ ספרי הלכה רבים שנתפרסמו מאד בזמנו, והגהותיו על הרמב"ם נכללות עד היום בכל המהדורות המודפסות של ה"יד החזקה".
לא פלא, איפוא, כי גאון עצום זה חס על כל רגע מזמנו, וכאבו על ביטול התורה מאונס שצפוי לו, רב היה מן הכאב שלפת את ידו.
לפתע, נזכר הגאון, כי מזה זמן רב הוא עוסק בכתיבת ספרו "פתחי עולם" על "שולחן ערוך" חלק "אורח חיים", ספר אשר יסכם את ההלכות כפי פסקי גדולי הפוסקים. הוא הועיד את הספר לכל אדם, תלמיד חכם כעם הארץ, צורב כאיש פשוט, וראה חשיבות מרובה ביצירתו זו. אלא שלאחרונה נטל פסק זמן ממלאכת הכתיבה, עקב טרדות שונות ומטלות תכופות.
"שמא", הרהר הגאון, "אולי… אולי… חולשת ידי, הכאבים הנוראים באו על שום כך? אפשר מבקשים הם לזרזני ולהזכירני "על מי נטשת את הצאן"?
רבי דב בער תכף מעשה למחשבה. בדי עמל הוא נטל את הקולמוס בידו, ובעוד צירי כאב חדים כמחט חותכים בבשרו, טרח לייצב את ידו כדי לטבול את הקולמוס בקסת הדיו. והנה, לפתע, ידו כותבת! כוחה חזר אליה והנה היא מבריאה לגמרי. הכאבים, החולשה, הראומטיזם - כולם נעלמו כלא היו!
תחושת רפיון מענג פשתה בזרועו. כהרף עין התפוגגו כאביו ויסוריו ולידו היתה עדנה.
עתה כבר עסק רבי דב בער במלאכתו, מלאכת הקודש, במרץ וללא הפסקה.
ברם, בחלוף זמן מה, מחמת טרדות ועיכובים שונים הוא נאלץ לזנוח את כתיבתו שנית, וזמן קצר לאחר מכן, ידו חלתה מחדש. הפעם, רבי דב בער לא המתין רבות. "הלא תרופתי ידועה", אמר לעצמו, נטל את הקולמוס והמשיך במלאכת כתיבת ספרו ועריכתו עד גמירא.
שוב לא חלתה ידו לעולם!!!
מעשה רווי קדושה זה כלול בהקדמה לספר "פתחי עולם" של רבי דבר בער קראסיק זצ"ל, ונמסר לנו על ידי יהודי נכבד, אשר בספרייתו העניפה מצוי ספר נדיר זה.
בד בבד, גם ביקש בעל הספר הנדיר להעביר את רגשי המוסר והלקח אשר פיעמו בו בעת שגילה סיפור זה. "דומה", הוא אומר, "כי סיפורים דומים גם מתרחשים לנו. עיתים שאנו נחלשים ביד או ברגל, ולוקים בצינון או במיחוש אחר, ומי יודע אם אין זו מחלה זהה למחלתו של הגאון הנ"ל. שמא פסקנו להשתתף בשיעור גמרא מסויים, או בעניין תורני אחר. קודם שאנו עוסקים ברופאים ובתרופות עלינו להרהר, שמא כרבי דב בער בשעתו - "תרופתנו ידועה", ולנסות לפשפש בסדרינו, סדרי הלימוד".
מתוך: מאורות הדף היומי, גיליון 556
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה