כי השוחד יעוור עיני חכמים – השוחד בכיס החליפה
בעת שישב בעל אוהב ישראל זצ"ל מאפטא על כסא הרבנות בקולבסוב באו פעם לפניו שני בעלי דין לדין תורה, יתר הדיינים לקחו שוחד והיו נוטים לצד אחד, אולם הרב מאפטא גילה כלפיהם התנגדות נמרצת והוכיח להם כי אין ההלכה כמותם.
יעצו הדיינים לבעל הדין כי ישחד גם את הרב, אך כיצד עושים זאת, והלא בשום פנים לא יסכים הרב לקבל שוחד, יעצו לו איפוא לשלשל בחשאי סכום כסף ניכר לכיס בגדו של הרב.
בעל הדין עשה כעצתם ואיש לא ידע דבר על כך. למחר כאשר ישב הרב להמשיך בדין תורה, הרגיש כי דעתו החלה להסס בדבר וכי קם בו רצון להסכים עם דעת הדיינים.
מיד דחה את ישיבת בית הדין וכל אותו היום בכה והתחנן לפני רבונו של עולם כי יאיר את עיניו לראות את האמת. כך עברו ימים מספר עד אשר גילה הרב את הכסף בכיס בגדו ומיד הבין כי בעל הדין הוא אשר שם את הכסף בכיסו כדי לשחדו.
כל כך גדול הוא כוחו של שוחד, שאפילו אם הדיין אינו יודע מאומה על כך, בכל זאת משפיע על שכלו לסלף את דעתו. "זהו פירושו של הפסוק 'ויסלף דברי צדיקים'" - אמר הרב מאפטא זצ"ל - "אפילו אם הדיין מוסיף להיות צדיק גם לאחרי קבלת השוחד, שכן ראה ולא ידע מאומה על כך, בכל זאת יש בכוחו של השוחד לסלף את בינתו ואת דבריו".
מתוך: "דברי אמונים", שנה ה' גליון רכ"ד
“אמונת חכמים” כיצד?
או "למה נסע רבי שמואל גריינמן ברכבת בחג השבועות?"
יום אחד הביא הדואר מברק דחוף לביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ”ל מידידו החפץ חיים [שהיה במינסק תחת השלטון הסובייטי]. היה זה אחרי שתכנן החפץ חיים לעלות לארץ ישראל ותוכניתו נשתבשה עקב פטירת חתנו רבי צבי הירש לוינסון זצ”ל, הוא החליט איפוא לשוב לפי שעה לביתו בפולין. ואולם השלטונות הקומניסיטים הערימו קשיים רבים על שובו לראדין.
ברגע מסויים הרגיש החפץ חיים שאורבת לו סכנה גדולה. משום כך פנה במברק לרבי חיים עוזר שישתדל וידאג להוציאו מרוסיה’ וישיג עבורו רשיון כניסה לפולין.
“בטח יזדרז ידידי הדר”ג בזה’ כי פיקוח נפש תלוי בזה” נאמר במברקו, שהגיע מעיר מינסק לוילנא בערב חג השבועות, רגעים ספורים לפני התקדש המועד.
באותה שעה נמצאו החזון איש וגיסו הגאון רבי שמואל גריינימן זצ”ל בביתו של רבי חיים עוזר. הוא הורה לרבי שמואל’ העסקן החרוץ ורב הפעלים מתלמידי החפץ חיים’ לצאת במוצאי החג עם רכבת האקספרס לוורשה, כדי להשתדל שם בהעברת רבו לפולין.
החזון איש ישב כל הזמן מן הצד ולא התערב בשיחה, אך ברגע ששמע את רבי חיים עוזר מדבר על נסיעה במוצאי החג’ נענה ואמר:
“תמה אתמה! הלא זהו סעיף מפורש ב”משנה ברורה”! הלא אם נפסק ב”משנה ברורה” על מקרה מסויים שהוא בגדר פיקוח נפש, הרינו מחללים את השבת ואת המועד, ואילו כאשר בעל “משנה ברורה” קובע במברקו שיש בהצלתו מרוסיה משום פיקוח נפש’ לא נתחשב בהוראתו?...”
מיד הסכים רבי חיים עוזר לדעתו, ועוד באותו ליל שבועות התכונן רבי שמואל לצאת בדרכו לווארשה.
רבי שמואל הגיע לוורשה בעיצומה של תפלת החג, כשתיכף עם בואו סר לבית החסידים דגור, שבו שהו באותה שעה כמה עסקנים שנצרך להם לצורך השגת הרשיון המיוחל.
לתדהמתם לא היה קץ לראות בפתאומיות בעיצומו של חג את הרב גריינימן ביניהם. לאחר שהסביר להם את סיבת בואו בדחיפות, יצאו עמו העסקנים וחתמו בעיצומו של חג על הניירת הנצרכת והכל מכח “פסק המשנה ברורה” שבמכתב, כהוראת החזון איש. וסיפר הרב גריינימן שלאחר מכן התברר שהייתה זאת שעת הכושר האחרונה ממש שעוד ניתן היה לסדר את הרשיון. וחכם עדיף מנביא.
מתוך "איש לרעהו" בהוצאת מכון אהבת אמת, גליון 600
מכתב אישי לסטאלין
ביקש החסיד ר' משה גלידמן מצ'נסטחוב לעלות לארץ הקודש ולקבוע בה משכנה, אבל בדרך הטבע לא ראה שום מוצא. כבר כמה וכמה פעמים הגיש בקשה להיתר יציאה, אבל כל בקשותיו נענו בסרוב - "ניֶט", וחסל.
כיוון שהחליט לעלות לארץ הקודש, הגיש בקשות, ולא התייאש גם כאשר אלו נדחו שוב ושוב. אבל לאחר סירובים חוזרים ונשנים, החליט לפעול בדרך אחרת: צעד נועז ואפילו מסוכן, בגדר מסירות נפש.
ר' משה כתב מכתב אישי אל... סטאלין בכבודו ובעצמו. באיגרתו נימק בפרטות מדהימה את רצונו לרשיון הגירה: היות ואביו ציווה עליו לפני מותו להתפרנס אך ורק מקיבוץ נדבות, והיות שברוסיה הנאורה החוק אוסר קבצנות, הריהו עומד בפני דילמה קשה: מצד אחד הוא חייב לקיים את צוואת אביו הנפטר, אבל מצד שני לא ימלאו לבו לעבור חלילה על חוק מחוקי המדינה... אי לכך מבקש הוא מן "המנהיג הדגול ושליט הצדק" היתר יציאה כדי לפתור את שתי הבעיות יחדיו...
המכתב הגיע לתעודתו ונקרא על ידי הממונים על רשיונות ההגירה. אלו קראו את בקשתו, ושמחו להיפטר מן האזרח "החשוב". כעבור זמן קצר קיבל ר' משה את הרשיון הנכסף, ועלה לציון ברינה.
מתוך: "אוצרות – גליון שבועי מאוצרותיהם של רביה"ק רבי נחמן מברסלב ותלמידיו זיע"א", גיליון מספר 15
לכל מטבע יש שם
לפני כשלשים שנה, בשנת תש"מ ביקר רבי משה אהרן פינטו זיע"א בלוס אנג'לס. אל הביקור התלוה בנו כ"ק מו"ר שליט"א.
באחת הנסיעות בה נסע רבי משה אהרן זיע"א, פנה אליו נהג המונית וביקש ממנו ברכה טובה כדי שימצא את בת זוגו.
רבי משה אהרן זיע"א, אמר לו: "תעצור עכשיו את המכונית, תצא החוצה ותחפש מתחת לגלגלי המכונית האם יש שם מטבע ומה כתוב עליה... אם שמך יופיע על המטבע, כי אז זה סימן שיהיה לך מזל בכל הענינים. ואם לא תמצא מטבע, נתפלל עליך אל הקב"ה"....
השיב הנהג ואמר לצדיק זיע"א: "רבי! אינני יכול לעצור עתה את הנהיגה, כיון שאנו באמצע הדרך. כשנגיע למקום אליו אנו צריכים להגיע, אעצור את המכונית ואז אחפש מתחת לגלגלי המכונית, כפי שהרב אומר".
רבי משה אהרן זיע"א הסכים לדברים. כשהגיעו למחוז חפצם, עצר הנהג את המכונית, יצא ממנה וחיפש מתחת לגלגלים. ואכן... הוא מצא לפתע מטבע, עליה היה כתוב שמו...
את שמו של הנהג סירב מו"ר לחשוף, כיון שהוא אדם מוכר. "אבל, הדגיש מו"ר שליט"א; הדבר פלא פלאים! מהיכן הגיע המטבע לאותו מקום? ומדוע דווקא שמו הופיע על המטבע? הכל דברים נסתרים מאת השי"ת שאין לנו כל השגה והבנה בהם".
מתוך: "פחד דוד" בהוצאת מוסדות "אורות חיים ומשה", גליון 474
תגים של Technorati:
מטבע,
פינטו,
זיווג,
בת זוג,
ברכה
הבעל שם טוב ממחיש את הפסוק "גאוות אדם תשפילנו"
ישבו החסידים בבית המדרש והתוועדו כדרכם, בירכו איש את רעהו בברכת "לחיים על כוסיות יי"ש וקינחו במיני מאפה. בין לבין השמיעו דבר תורה משמח לב וציטטו אמרה נאה בשם אומרה.
לפתע הניף הזקן שבחבורה יד מהסה והחל לספר מעשה. מיד נשתתקו כולם, להקשיב לסיפור של זקן זה, שאבי אימו עוד זכה להסתופף בצל האילן הגדול - הבעש"ט.
הסכיתו ואספר לכם סיפור ששמעתי בילדותי מפי סבתי, אשר היה בעצמו עד למעשה פתח הזקן את סיפורו.
בעצם אותם ימים חי באחד הכפרים הקרובים למז'יבוז שוטר, איש רע מעללים ושונא ישראל מושבע. פגיעתו של זה היתה רעה. בכל פעם שיצא לסיור ברחובות הכפר, היה יהודי כלשהו ניזוק ממנו. פעם הטיל קנס, פעם הכה במגלב שבו נהג לנופף להנאתו דרך קבע, ופעם אחרת הסתפק באיומים והפחדות.
זמן רב מאוד נאנקו תושבי הכפר תחת ידו. יום אחד פשטה השמועה כי שוטר זה, הסמוך על שולחן השלטון ומיקיריו, עומד לעלות לגדולה ולהתמנות למושל המחוז. ידיעה זו הטילה פחד בלב כל יהודי הכפרים ואף בליבם של בני מז'יבוז'.
לאחר התייעצות כללית הוחלט לשגר לבעש"ט משלחת מיוחדת, שתבקש ממנו להעתיר בתפילה ולהעביר את רוע הגזרה. קיבל הבעש"ט את חברי המשלחת במאור-פנים ובחיבה מופגנת. הקשיב לדבריהם ולאחר מכן שקע בהרהוריו. "רואה אני כי יהיה קשה, קשה מאוד, לעצור בעד שוטר רשע זה, ששרו של עשיו ניצב לימינו", מלמל הבעש"ט, ספק לעצמו ספק לאוזני העומדים לפניו. חברי המשלחת הביטו בו בעניים מתחננות.
"ואנחנור" אמרו, "כלום לצידנו אין עומדים אבותינו, שרי האומהר!" למשמע טענה זו, שבקעה מלב תם ודואג, נהרו פני הבעש"ט. ושוב שקע הבעש"ט בהרהוריו עד שלבסוף ניעור מהם ואמר: "אמנם שרו של עשיו מסייע לרשע, אך גם לנו יש מליצי יושר. נמתין ונראה איך יפול דבר".
כעבור כשבוע התקיים במז'יבוז היריד השנתי הגדול, שאליו נהרו יהודים ולהבדיל נכרים מכל הסביבה כולה.
הכול ציפו ליריד זה. שפע הקולות והצבעים, מגוון הסחורות העשיר ולהטוטני הרחוב אשר שעשעו את ההמון תמורת כמה פרוטות שהושלכו לכובעיהם נמסכו לבלילה חגיגית אחת.
בבוקרו של יום, בתום תפילת שחרית, פנה הבעש"ט לעבר השוק. הבה נצא לפגוש את היהודים הכפריים, נשאל בשלומם ונרומם רוחם", אמר לקבוצת התלמדים שנלוותה אליו בדרכו ליריד. הבעש"ט עבר מדוכן לדוכן, פגש יהודים ממקומות שונים בירך, עודד, עורר להוספה בלימוד תורה, להתחזקות בשמירת מצוות,
ליתר זהירות באהבת ישראל. לפתע נשמע רחש באוויר, רחש שהתחזק והלך מרגע לרגע. הרחש לווה תנועה עצבנית של מקצת היריד. כעבור רגע התבררה הסיבה - השוטר האכזר, זה המיועד להתמנות למושל המחוז, בא. הבעש"ט נותר על מקומו וסביבו חבורת כפריים. מכיוון שהבעש"ט לא זז ממקומו, לא זזו גם הם, אף שליבם לא היה שקט.
פתאום נראה לעיניהם השוטר, רכוב על סוסו. הכול זזו לצדדים כדי לפנות מעבר לו ולסוסו. הביט השוטר בכולם בשחצנות והרוע ניבט מעיניו. או אז הבחין הבעש"ט בחבורת היהודים שהקיפה אותו. המחזה הוציאו משלוותו. בחימה שפוכה התקרב אליהם ובתנועה חדה הצליף במגלבו על ראשי החבורה. הצלפה פגעה בכובעו של הבעש"ט. רק בנס לא פגע המגלב בפניו. נהמה של בעתה נפלטה מפיות הסובבים את הבעש"ט.
לעומת זאת, פניו של הבעש"ט האירו באור גדול. "בערב לכשיסתיים היריד, בואו אליי ונאמר יחד לחיים לרגל ישועתינו שכבר באה", אמר הבעש"ט לכפריים המשתאים.
ואמנם בערב התכנסו ובאו יהודים רבים לבית מדרשו של הבעש"ט, וכובדו שם במאכל ובמשקה. הכול ציפו למוצא פיו של הבעש"ט, שפירש את משפטו הסתום מן הבוקר. לאיזו "ישועה" רמז.
פתח הבעש"ט ואמר: "בראותי את השוטר מתפרץ לשוק, רכוב על סוסו, בגאוה גדולה, מצליף לכל עבר ברוע לב ובגסות רוח, אמרתי בליבי, "ריבנו של עולם, גם אם נגזר על איש רע זה להיות שר ומנהיג ראה נא כיצד נוהג הוא כבר עתה כמו מלך בגדוד, מדוע אפוא להעלותו עוד! באותה שעה התבטלה הגזירה".
הוסיף הבעש"ט ואמר: "הוא אשר אמר החכם מכל אדם בספר משלי: "גאוות אדם - תשפילנו".
לא חלפו אלא ימים אחדים ונודע כי פתאום, מסיבה שאינה ידועה לאיש, סר חינו של השוטר בעיני השלטונות.
מכיון שכך, נתבטל מינויו למושל ויהודי המחוז יכלו לנשום לרווחה.
מתוך: "פניני בית לוי", גליון 43
