תאריך עברי

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

חב"ד | שיחת השבוע 1299 | גלגולו של ניגון


העיר לאס-וגאס, שבמדינת נוודה בארה"ב, צהלה ושמחה. בשעה טובה נחנך בחודש אייר תשס"ו הבניין החדש והמפואר של בית-חב"ד. לרגל האירוע זימן השליח, הרב ישראל שאנוביץ, את ידידו ר' מרדכי זיגלבוים, חסיד חב"ד, תושב קראון-הייטס, שניחן בקול נעים, להשתתף באירוע ולעבור לפני התיבה בשבת.

השבת עברה בנעימים ובהתרוממות-רוח, בהשתתפות חברי הקהילה. בסיומה של השבת, כשישב הקהל לסעודה שלישית, פנה השליח אל האורח וביקש ממנו לשיר עם הנוכחים עוד ניגון חסידי.

זיגלבוים ניאות, ופצח בניגון דבקות המכונה 'ניגון פולטבה'. האווירה התחממה, אט-אט החלו עוד קולות להצטרף לשירה. הכול עצמו את עיניהם, ריכזו את מחשבתם והאזינו בערגה לניגון המעורר. עם סיום הניגון שרתה אווירה מיוחדת, וזיגלבוים החליט לשיר עוד ניגון, הקרוי 'ניגון התוועדות'.

כשהחל לשיר את הניגון הבחין כי אחד מחברי הקהילה מביט בו בעיניים פעורות, ונראה שרגשות עזים מציפים אותו. היה אפשר להבחין בנקל בסערת-הנפש המתחוללת בקרבו. מיד בתום הניגון פנה אל זיגלבוים ואמר: "האמן לי, כבר חודש ימים אני מנסה להיזכר בניגון הזה".

הנוכחים הביטו בו בתהייה, והאיש מיהר להסביר: "ודאי אתם זוכרים שבחג-הפסח האחרון לא שהיתי עמכם. נסעתי עם משפחתי לעשות את החג בקליפורניה. שם פגשתי את שליח הרבי, הרב שלמה קונין. במהלך החג שמענו ממנו סיפורים מרתקים, ואחד מהם שבה את לבי במיוחד. וכך סיפר הרב קונין:

"זה היה לפני כשלושים וחמש שנה. אז נולד דור המרדנות האמריקני. סטודנטים רבים חיפשו מענה לתהיותיהם וניסו דרכים מגוּונות, לעיתים לא-מקובלות, לספק את צימאון נפשם. הייתי אז שליח צעיר, ומפעם לפעם יצאתי לסבבי הרצאות באוניברסיטאות. בכל אוניברסיטה שהיתי כמה ימים, ומסרתי סדרת הרצאות.

"כמעט בכל מקום הייתי נתקל בסטודנט אחד שניסה להתריס כנגדי ולהציק בשאלות. לא קל להמשיך בהרצאה כאשר מישהו יורה לעברך שוב ושוב שאלות וקושיות, אבל זה היה אתגר שהייתי ערוך לקראתו.

"באוניברסיטת ברנדין נצמד אליי סטודנט שהגדיר את עצמו 'אתאיסט', והחזיק בדעות מוזרות וחריגות גם במושגי הימים ההם. סבלתי רבות מהשאלות המתריסות שלו, והוא אף הצליח לגרור עמו רבים מחבריו. פשוט לא יכולתי להמשיך בהרצאה. ואז צץ במוחי רעיון.

"פתאום התחלתי לשיר אחד מניגוני חב"ד האהובים עליי. הם השתתקו באחת והאזינו מרותקים לניגון. כשסיימתי לשיר את הניגון פעם אחת, התחלתי לשיר אותו שוב ושוב, כדי שהניגון ייקלט בליבם.

"כשסיימתי את הניגון הפניתי את מבטי לעבר הצעיר המתריס, וממש לא האמנתי למראה עיניי: הסטודנט ישב בעיניים דומעות ונראה שבור ורצוץ. בהמשך ההרצאה ישב בשקט מוחלט, שקוע במחשבותיו.

"לאחר ההרצאה ניסיתי לדובב אותו, ולבסוף הסכים לספר לי את פשר הדבר. 'ראביי, הרסת אותי לגמרי' – פתח ואמר, ואז סיפר לי:

"הוא נולד בחווה מבודדת במדינת איווה. מהוריו לא קיבל שום רקע יהודי. הוא רק ידע שהוא יהודי, אך זו הייתה עובדה נטולת משמעות בעבורו.

"בבית התגורר גם סבו הזקן, אבי אימו. את רוב שנותיו עשה ברוסיה, ולעת זקנתו היגר לארה"ב. הוא היה יהודי מאמין ושומר מצוות. הצעיר זכר כי סבו לא אכל מתבשילי הבית, וניזון מפירות וירקות. מפעם לפעם בישל לעצמו ביצים או תפוח-אדמה בסיר קטן שיוחד בעבורו.

"בוקר אחד הושיב אותו הסבא על ברכיו, ואמר: 'נכדי היקר, אני רוצה ללמד אותך ניגון חסידי עתיק, ואני מקווה שתזכור אותו היטב'. הסבא עצם את עיניו והחל לשיר את הניגון בדבקות, וחזר עליו שוב ושוב. הניגון ריגש את הילד, ואז נשמעה צפירת רכב ההסעה שבא לקחתו לבית-הספר. הוא נפרד מסבו ויצא ללימודים.

"בשובו הביתה בצהריים סבו כבר לא היה בין החיים. הוא נפטר מהתקף-לב. הילד ניסה להיזכר בניגון ששמע ממנו באותו בוקר, אך הניגון נשכח ממנו. מאז ניסה פעמים רבות להיזכר בניגון. לעיתים הרגיש שהוא על קצה לשונו ממש, ובכל-זאת לא הצליח להיזכר.

"עיניו התמלאו דמעות. 'ברגע שהתחלת לשיר את הניגון ידעתי כי זה הניגון שלימד אותי סבי!', קרא בהתרגשות.

"מאותו יום השתנה הצעיר הזה לבלי-הכר", סיים הרב קונין את סיפורו. "הוא האזין להרצאות בקשב רב, והשאלות ששאל היו שאלות ראויות ומַפְרות". כשסיים הרב קונין את הסיפור פצח שוב בניגון הישן.

את הסיפור הזה סיפר חבר הקהילה בלאס-וגאס לנוכחים וסיים: "גם אני ניסיתי פעמים רבות להיזכר בניגונו של הרב קונין, אך ללא הצלחה. עכשיו האורח שלנו שר את אותו ניגון ששר לפנינו הרב קונין. זה הניגון ששר הסבא הזקן מרוסיה באוזני נכדו הצעיר, מתוך אמונה כי יום יבוא והניגון הזה יתנגן באוזניו, יהדהד במוחו, ויעורר את נשמתו להתקרב אל אביו שבשמים".



מתוך: חב"ד | שיחת השבוע 1299 | גלגולו של ניגון:

'via Blog this'

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

ynet אחרי 500 שנה: שוב תפילות יום כיפור בקורדובה - יהדות

מאז גירוש ספרד לא נשמעו בעירו של הרמב"ם תפילות יהודים. יוזמה מקומית פועלת לחידושן, לא הרחק מבית הכנסת העתיק

יואב גלזנר, קורדובה

פורסם: 21.09.11, 13:33

בעוד כשבועיים יתחדשו תפילות יום הכיפורים באחת הערים שהובילו את "תור הזהב" של יהדות ספרד – קורדובה שבחבל אנדלוסיה.


התפילות בעיר הולדתו של הרמב"ם לא נשמעו בבית הכנסת שבעיר למעלה מ-500 שנים, מאז גירוש ספרד ב-1492. אתמול (יום ג') הובאו לבית הכנסת שבמקום מחזורי תפילה לקראת יום הכיפורים, בסיוען של כמה קהילות יהודיות מהעולם.


"אני חושב שהתפילות ביום הקדוש הזה הן חובה עבור כל יהודי, לא רק כאן בקורדובה, אלא בכל מקום בעולם", אמר ל-ynet חיים קסס, יליד קורדובה שעומד מאחורי היוזמה. הוא הבטיח כי מדובר בחידושה של מסורת, שתימשך גם בעתיד.

קסס, שעוסק בשנים האחרונות בשימור המורשת היהודית שבעיר, מכין בימים אלה לקראת החגים את בית הכנסת שנבנה במרכז "קאסה דה-ספרד", כ-30 מטרים בלבד מבית הכנסת העתיק ברובע היהודי. המרכז הוא למעשה מוזיאון למורשת היהודית, ומארח בין היתר קבוצות תלמידים מהארץ ומהעולם לפעילות חינוכית על אודות תור הזהב.

לדברי קסס, בשלב זה לא ניתן לערוך את התפילות בבית הכנסת העתיק הנמצא בסמוך, זאת מאחר שהמקום מהווה אתר תיירות המנוהל בידי ממשלת אנדלוסיה, ומבקרים בו כ-2,000 איש מדי יום.

תפילת יום הכיפורים תיערך בנוכחות קבוצות סטודנטים יהודים מהעולם, ויהודים תושבי חבל אנדלוסיה. ב"קאסה דה-ספרד" מספרים כי קהילה זו מונה כ-100 אנשים, וחלקם משתתפים בפעילויות השונות שנערכות במרכז היהודי. התפילות ייערכו לגברים ונשים ללא הפרדה, בין היתר בשל התנאים הפיזיים במקום.


לאה נצר, שמביאה קבוצות תלמידים ומורים לעיר במסגרת "החברה הגאוגרפית", סיפרה ל-ynet כי הוצאת ספרים ממקסיקו היא שתרמה את מחזורי התפילה שהובאו לבית הכנסת, ואלה מותאמים במיוחד לקהל דוברי ספרדית. ספר התורה שבבית הכנסת החדש נתרם על ידי קהילת יהודי מרקש.

הכותב הוא אורח "החברה הגאוגרפית" ואל-על בספרד.

תגיות: רמב"ם | יום כיפור | תפילה



ynet אחרי 500 שנה: שוב תפילות יום כיפור בקורדובה - יהדות:

'via Blog this'

יום רביעי, 20 ביולי 2011

רעיון לפרשת מטות - סיפור על רבי עקיבא איגר והתרת נדרים (שטייגן)

"וידבר משה אל ראשי המטות... איש כי ידור נדר לה' וכו'" (ל', ב')

רש"י במקום מבאר מדוע דיבר משה אל ראשי בני ישראל בדוקא את ענין הפרת הנדרים יותר משאר המצוות, משום "שהפרת נדרים ביחיד מומחה". שכידוע מי שנודר נדר, הולך אצל החכם והוא מתיר לו את נדרו. ודי בחכם אחד, להבדיל מהפרת נדר בפני אחרים שאינם רבנים שצריכים ג' אנשים להפרה. כשרצה פעם המהרי"ל דיסקין שצ"ל להמחיש לתלמידיו מה הכוונה שהתרת נדרים בפני יחיד מומחה, ולמה דווקא צריך מומחה, היה מספר את הסיפור הבא:

כשישב אבי הגאון רבי בנימין דיסקין על כס הרבנות בלומז'ה, בא פעם אחת אדם צדיק ופרוש אל העיר אשר הפריש עצמו מכל הרגלי העולם, ובא וישב בבית הכנסת ונדר כי לא יצא מפתח בית הכנסת כל חייו, וישב ויהגה בתורה יומם ולילה. דבר זה גרם צער רב לבני העיר שהיו דואגים לשלומו ובריאותו והביאו לו מידי יום ביומו אוכל ושתיה לבית הכנסת, ובמיוחד בימי השבת בהם היה בעיה לטלטל בעיר מאחר ולא היה עירוב בעיר.

יום אחד הגיע הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל לעיר לומז'ה להשתתף בשמחת אחד מצאצאיו, ובא לבקר את פני אבי המרא דאתרא. ישבו שני התלמידי חכמים ודברו בדברי תורה, ואף בשיחת חולין של תלמידי חכמים, ותוך כדי שיחה סיפר הרב לרבי עקיבא אייגר על אותו תלמיד חכם היושב בבית הכנסת ומקדיש כל חייו ללימוד התורה, ואף על נדרו של אותו תלמיד חכם סיפר הרב. כששמע זאת רבי עקיבא אייגר אמר לאבא: אם יש כזה תלמיד חכם בעירכם, הלא מן הראוי ללכת ולהקביל פניו בבית המדרש, וברצוני שכבוד המרא דאתרא יתלווה אלי לבית המדרש. וכך עשו... מיד יצאו לכיוון בית המדרש, וכיוון שראו זאת בני העיר נתקבצו ובאו כולם אחרי גדולי התורה לכיוון בית המדרש.

כשבאו לבית המדרש, אמר רבי עקיבא לאותו תלמיד חכם: שמעתי כי מר בן תורה וחפצתי לראותו, אבל מאחר שאינך יכול לצאת מבית המדרש בגלל נדרך, טרחתי ובאתי לכאן. הצטער אותו תלמיד חכם על הטורח הרב שגרם לגדולי הדור ולכל בני העיר, ואמר: אוי לי כי הטרחתי את כבוד תורתכם. אמר לו רבי עקיבא: ואילו היית יודע שכך יהיה, כלום היית נודר? אמר הת"ח: חלילה וחס, ודאי שהייתי מעדיף לרוץ כצבי להקביל פני כבוד הרב. מיד הכריז רבי עקיבא: "מותר לך, מותר לך, מותר לך", וכל העם ענה: "מותר לך, מותר לך, מותר לך", וכך התירו לו את נדרו.

סיים המהרי"ל דיסקין ואמר: בואו וראו עד כמה נכונים דברי חז"ל שאמרו: "הפרת נדרים ביחיד מומחה"! כי תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה רבי עקיבא אייגר קורא לשליח שילך וישכנע את אותו פרוש להתיר את נדרו, ודאי שהיה הפרוש עומד בדעתו ומכריז כי "נדר זה נדר" וצריך לקיימו, וכי כל רצונו להיות פרוש מחיי העולם הזה. אך רבי עקיבא אייגר - אותו היחיד מומחה - הבין עם מי יש לו עסק, ובצורה עקיפה עשה את אשר עשה, ובכך הביא את אותו פרוש להתיר את נדרו, ולהוריד מהעול שנפל על תושבי לומז'ה.



--
מדורינו באתר "שטייגן" בכתובת: http://www.shtaygen.co.il/?
CategoryID=1573

יום חמישי, 23 ביוני 2011

סיפור לפרשת קורח - הכהן והגרושה מקרקוב שרצו להתחתן.. (מתוך שיחת השבוע פרשת קורח תשע"א)

נבלעו בארץ
התנהגותו של שלמה־זיגמונד זעזעה את קהילת יהודי קרקוב. באותם ימים הייתה קרקוב עיר של תורה ויראת־שמים. פריקת העול של הצעיר היהודי הייתה אפוא חריגה מאוד.

זיגמונד נולד בגרמניה, ובנעוריו נטש את דרך התורה והמצוות והחל לחיות חיי הפקר. הוא התחבר עם
צעירים לא־יהודים ונעשה כאחד מהם. במרוצת הזמן שינה את שמו לזיגמונד, ונתמנה למנהל אחוזותיו
של הנסיך ששלט באזור קרקוב.

רבה הזקן של קרקוב באותה עת -בשנת הקכ"ג, לפני כ־650 שנה- היה רבי יצחק, גדול בתורה וביראה, שהיה ממגורשי אשכנז.

יום אחד הופיע זיגמונד בביתו ובפיו בקשה: הוא מעוניין שהרב יערוך לו חופה וקידושין עם בחירת ליבו.
הרב ביקש לדעת מי הכלה, וזיגמונד נקב בשמה. היא הייתה אישה גרושה, ממשפחה מכובדת, אבל לא יראת־שמים יתר על המידה. הרב הזכיר לזיגמונד כי הוא כוהן ואין הוא רשאי לשאת גרושה. הצעיר הגיב בזעם ואמר כי יתחתן איתה ויהי מה.
בתוך כך ניסה הרב לפנות אל הגרושה ובני משפחתה, ולשכנע אותם כי הנישואין האלה אסורים. הללו, שהיו קשורים עם זיגמונד בקשרי מסחר, קיוו כי הנישואין ישפרו את עסקיהם.
הם הביעו את ביטחונם כי אם ירצה, יוכל הרב למצוא 'היתר' לבעיה. הם אף הודיעו כי הנישואין יתקיימו בכל מקרה.

כשראה כך הודיע להם הרב כי אם יתבצעו הנישואין יטיל עליהם חרם. כמו־כן ביקש לפרסם בכל בתי־
הכנסת בעיר את האיסור המוחלט של נישואי כהן וגרושה.

בעיר סערו הרוחות. היראים תמכו, כמובן, בעמדתו של הרב, ומולם התייצבו קרובי משפחתה של
הגרושה וכמה מידידיהם, שהחניפו להם. ההתנגדות התקיפה של הרב נהפכה לאתגר בעבור הצעיר הפוקר. בתוקף מעמדו הרם הצהיר כי הרב עצמו, על אפו ועל חמתו, יערוך לו ולגרושה את הקידושין.
זיגמונד הצליח לשכנע את הנסיך כי הרב מונע ממנו להינשא מתוך דעות קדומות. הנסיך החליט להזמין
את הרב אליו, וזימן לפגישה גם את ההגמון. הרב הסביר לנסיך ולהגמון כי אין אלה 'דעות' שלו, אלא זה
ציווי הבורא בתורתו, ואין הוא רשאי לנטות ממנו.

ההגמון טען כי בסמכותם של הרבנים להתאים את ההלכה לנסיבות, ושבכוחם לתת פירוש של 'תורה
שבעל־פה' לתורה שבכתב. הרב דחה את דבריו והבהיר שהתורה שבעל־פה עוברת במסורת מדור לדור, והיא משלימה את התורה שבכתב ואין בכוחה לשנות אותה.

התפתח ויכוח. ההגמון ניסה להביך את הרב, אולם הרב ענה על הכול בנחת ובשפה ברורה. הוא הביא גם הוכחות ממקורות הנצרות, דבר שהרשים מאוד את הנסיך. כאשר החל ההגמון ללעוג לאמונת היהדות הגיב הרב באמרו כי דווקא איש־דת נוצרי צריך לכבד את היהדות, שכן הנצרות באה ממנה...
בסיום הדיון אמר הנסיך כי אמנם הוא מכבד מאוד את עמדתו של הרב, אך למעשה הוא פוקד עליו לערוך את חופתם של זיגמונד והגרושה.

הרב לא נבהל מדברי הנסיך, והבהיר כי איש לא יוכל לכפות עליו לעשות דבר המנוגד לתורת משה. הנסיך הפטיר בכעס: "נמתין ונראה רצונו של מי יקום".
בוקר אחד הופיעו חיילי הנסיך בפתח ביתו של הרב. בידם הייתה פקודה להביאו אל מרכז השוק, ושם תיערך חתונתם של זיגמונד והגרושה. הרב יצא מהבית בראש זקוף ובמבט נחוש, וכך התייצב מול בני הזוג וחבורת תומכיהם שנאספו במקום.

בקול נרגש פנה אליהם הרב והבהיר חד־משמעית כי לא יעשה דבר המנוגד לתורה, גם אם הדבר יעלה
לו בחייו. הוא ניסה לדבר על ליבם לחזור בהם, אך הם עמדו במריָ ם. לבסוף ה ִ תרה בהם כי רק הם יהיו אחראים לתוצאות מעשיהם. זיגמונד והגרושה עמדו מול הרב בחוצפה ותבעו ממנו לקדשם. את
המתח באותה שעה היה אפשר לחתוך בסכין. פתאום קרא הרב בקול: "ריבונו של עולם! רוצים לאלצני לעבור על מצוותך. אנא השם, קדש את שמך בעולמך, תן תקווה לדורשיך וחשוף זרוע קדשך
כלפי הניצבים נגדך בעזות מצח!".

הרב הזקן פרץ בבכי והחל לקרוא בדבקות רבה: "ענני ה' ענני, עשה למען שמך הקדוש, הגדול והנורא!".
אך סיים את תפילתו וזעקות אימים פילחו את האוויר. תחת רגליהם של זיגמונד והגרושה נפער בור, והשניים נפלו לתוכו. ערימות עפר החלו להידרדר אל הבור, וכעבור זמן קצר כיסתה אותם האדמה והם נעלמו.

חיילי הנסיך ניסו לחפור באדמה, אך כל מאמציהם היו לשווא. הנסיך בא לראות את המחזה במו־עיניו ונחרד. הוא שלח שליחים להתייעץ עם ההגמון כיצד לפייס את הרב, אולם השליחים חזרו וסיפרו כי ההגמון ממלמל הברות נטולות משמעות וכי אין עם מי לדבר.

הנסיך החליט ללכת אל הרב ולבקש את סליחתו. הרב קיבל את התנצלותו, אך ביקש דבר אחד – לגדר את המקום בחומת אבנים, לבל ייכשלו הכוהנים בהליכה מעל קברי השניים.

לפחות כמאה ושישים שנה לאחר מכן -עוד בימי הרמ"א- עדיין היה אפשר לראות במרכז השוק בקרקוב
את חומת האבנים, שהוקמה לציון המקום שבו נבלעו שני החוטאים, והסיפור עבר ברעד מדור לדור.

יום חמישי, 2 ביוני 2011

סמי רוזנבאום, הנער שאמר קדיש על עצמו - סיפורים על השואה

...

מנהיג האס-אס רוזנבאום קרא את רשימת השמות. "לפתע הוא הצליף בחוזקה על השולחן בשוט שלו", ..."מה זה? רוזנבאום? יהודים! איך מעזים היהודים הארורים האלה לשאת את שמי הגרמני הטוב?"

הוא השליך את הרשימה על השולחן וצעד משם בהפגנתיות. ידענו שיהרגו את בני משפחת רוזנבאום, היה זה רק עניין של זמן.

...

לאחר מכן שלח קצין האס-אס קאפו בלתי חמוש (שוטר יהודי) למחצבה כדי להביא את סמי.

...

סמי הביט בקאפו. "איפה הם?" הוא שאל – "אבא, אמא ופאולה. איפה?" הקאפו רק הניד את ראשו.

סמי הבין. "הם מתים", הוא מלמל...

...

סמי שאל אם יוכלו לעצור לרגע בביתו. כאשר הגיעו לשם, הוא ירד ונכנס לחדר הקדמי והשאיר את הדלת פתוחה. ...

"הוא שם את הכיפה על ראשו והדליק את הנרות. שניים לאביו, שניים לאמו, שניים לאחותו. והוא התפלל. ראיתי את שפתיו נעות. הוא אמר עליהם קדיש".

...אז הניח סמי עוד שני נרות על השולחן, לקח גפרור, הדליק אותם והתפלל.

"הנער ידע שהוא כבר מת", אמר השוטר מאוחר יותר. "הוא הדליק את הנרות ואמר קדיש על עצמו".

סמי יצא והתיישב ליד הקאפו שבכה. הנער לא בכה. ...

הם נסעו לקרחת היער, שם חיכו מנהיג האס-אס רוזנבאום ותלמידיו....

"הגיע הזמן!" צרח קצין האס-אס.

אף מצבה לא נושאת את שמו של סמי רוזנבאום. איש לא היה זוכר אותו אילולא הייתה האישה מראבקה נכנסת למשרדי. אך בכל שנה, באחד הימים בחודש יוני, אני מדליק עבורו שני נרות ואומר "קדיש".


לסיפור המלא והמרגש, מתוך זיכרונותיו של שמעון ויזנטל:

סמי רוזנבאום, הנער שאמר קדיש על עצמו - סיפורים על השואה

חידות הלכתיות:נכד הרמב"ן,אסור לינוק,צעקה=לאו,האר"י ורש"י, לשון הרע, טלית חדשה בשבת, גיד הנשה שמותר

image

מתוך בית דוד, פרשת נשא תשע"א

יום שלישי, 31 במאי 2011

סיפור מהרב עזרא עטיה - היהודי שהתעשר בזכות חוק לישראל

...והוסיף מרן הרב שליט"א, דבר ששמעו מפי ראש ישיבת פורת יוסף רבינו עזרא עטייה. מעשה שהיה בעיר חלאב שבסוריה, באיש ירא ה', ושמו רבי אהרן, שבכל יום היה קובע עתים לתורה, שאחר תפילת שחרית היה לומד "חוק לישראל" בעיון, בהבנת המשנה והגמרא והזהר כפי כוחו, ואחר כך היה לומד בשלחן ערוך בעיון, וכשחזר לביתו כבר היתה השעה מאוחרת, והיה סועד את לבו בפת שחרית, ומברך ברכת המזון, ואז היה לוקח את מפתחות משרדו אשר היה במרכז העיר. כי רבי אהרן היה מומחה בסחורת אבנים טובות ומרגליות, ושמו הולך לפניו כאיש ישר ונאמן. ואשתו היתה מעירה לו על כך שהיה הולך למשרדו בשעה מאוחרת כל כך, ומאין יבא עזרו לפרנס כראוי. והוא היה משיב לה כי הוא בוטח בה' שבזכות התורה שהוא לומד יפרנס את ביתו בנחת ולא בצער.


והנה יום אחד, נגש לפתוח את משרדו, וימצא שם ערבי אחד מהעיר חברון יושב על הארץ ליד חנותו, שאל אותו לחפצו, ענה לו, אנא פתח את משרדך ואז אומר לך מה חפצי. לאחר שפתח את משרדו, נכנס הערבי, והוציא את התרבוש שעל ראשו, שהיה מורכב מכמה תרבושים אחד בתוך השני, והנה בין תרבוש לתרבוש נמצאה מרגלית אחת יקרה, והראה אותה הערבי לרבי אהרן, ושאל מה מחירה, רבי אהרן הביט בה היטב, ובחן אותה בזכוכית מגדלת, ואמר לו, מרגלית זו יקרה מאד, שווה יותר ממאה אלף דולר! (בזמן ההוא שהדולר היה יקר שבעתיים מבזמנינו). אני אתענין אצל חובבי מרגליות אם יחפצו לקנותה ואשיב לך דבר. אמר לו בעל המרגלית, אני מתאכסן במלון פלוני, ומצפה שבהקדם תשיבני דבר.

למחרת בבוקר לאחר שרבי אהרן גמר את קביעותו בלימוד התורה, וסיים את סעודתו, ויקם וילך אל משרדו, בדרכו עבר על פני המלון הנזכר שבו התאכסן הערבי מחברון, וראה שם התקהלות המונית בפתח המלון. שאל לפשר הדבר, וענו לו, ערבי אחד בא מפלסטין, והתאכסן כאן שבוע ימים, אכל ושתה ושבע ודשן, ולא שילם עבור זה כלל, והנה אמש בלילה קיבל באופן פתאומי שבץ לב ומת, בעל במלון הגיש קובלנא במשטרה, וקצין המשטרה בא הנה בכדי למכור במכירה פומבית את חפצי האיש, כדי לסלק את החוב לבעל המלון.

עמד שם רבי אהרן משתאה לראות האם הצליח ה' את דרכו אם לאו. התחיל הקצין למכור את בגדיו ושאר חפציו של הערבי, וכשהכריז על התרבוש, קם רבי אהרן ואמר שמוכן לקנותו בעשרה בישליק (מטבע קטן). ואיש אחד הוסיף עליו חמשה עשר בישליק, רבי אהרן הוסיף "שמונה עשר בישליק", ולא נמצא שם מי שיהיה מוכן להוסיף עוד עבור התרבוש. סיים הקצין את הכרזתו "אחת שתים שלוש זכה". שילם רבי אהרן את המחיר, ולקח את התרבוש למשרדו. בבואו למשרדו פתח את התרבוש, ומצא שם את המרגלית, מכר אותה ונתעשר עושר גדול. וזהו מה שאמרו על זכות המצוה של תלמוד תורה, שהלומדה אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד.


מתוך דרשה לפרקי אבות מאת אתר הלכה יומית מפסקי הרב עובדיה יוסף.

יום רביעי, 25 במאי 2011

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" - שירת הים - "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" | Google Groups

    *שירת הים*

    בסוף פסוקי דזִמרא אנו אומרים את "שירת הים" (שמות ט"ו). להלן כמה הערות בנוגע
    לשירה זו:

    "*יָרְדוּ בִמְצוֹל**ֹ**ת כְּמוֹ אָבֶן*" (פס' ה') – יש לשים לב שהאות צד"י
    במילה "מצוֹל*ֹ*ת" מנוקדת בחולם ולא בשורוק ('מְצוֹלֹת' ולא 'מְצוּלֹת') (גם
    מעט קודם לכן, בתפילת "ויברך דוד": "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ *בִמְצוֹל**
    ֹ**ת* כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים"). (תודה לפאר ברזילי שהביא לידיעתי הערה
    זו.)

    *"צללו כעופרת במים, אדירים"* (פס' י') – כך היא החלוקה הנכונה לפי הטעמים.
    המילה "אדירים" איננה מתייחסת למים, אלא למצרים האדירים שצללו במים. כך גם
    אומרת הגמרא (מנחות נ"ג): "יבוא אדיר, ויפרע לאדירים, מאדירים, באדירים. אדיר –
    זה הקב"ה... ויפרע לאדירים – אלו ישראל... *מאדירים –* *אלו המצרים,* *דכתיב:
    צללו* *כעופרת במים -- אדירים*, באדירים – אלו מים, שנאמר מקולות מים רבים
    אדירים משברי ים (תהילים צ"ג, ד')". כך גם נפסק במשנה ברורה: "יש להפסיק בין
    "במים" ובין "אדירים" שהאדירים קאי על המצרים" (סימן נ"א, ס"ק י"ז).

    *"מִי כָמ**ֹ**כָה בָּאֵלִים ה', מִי כָּמ**ֹ**כָה נֶאְדָּר
    בַּקּ**ֹ**דֶש"*(פס' י"א) – במילה "כָמ
    ֹכָה" הראשונה הכ"ף רפויה (ללא דגש), ואילו בשנייה הכ"ף דגושה. כך גם כותב
    המשנה ברורה בסעיף הנ"ל. הבית יוסף מסביר שהסיבה לכך שבמילה השנייה הכ"ף רפויה
    היא שלפני החלק השני מופיע שם ה', ואם נאמר "מי כָמֹכָה" (בכ"ף רפויה), זה
    יישמע כמו "ה' מיכה", והרי מיכה גנב לוח שבו כתוב השם המפורש ועבר איתו בים
    ועשה איתו את העגל.

    *"מקדש, ה' כוננו ידיך"* (פס' י"ז) – כך היא החלוקה הנכונה לפי הטעמים. המילה
    "מקדש" אינה מחוברת למילה ה' אלא נפרדת. כך גם מציין רש"י במקום: "הטעם עליו
    זקף גדול להפרידו מתיבת ה' של אחריו, המקדש אשר כוננו ידיך ה' ". כלומר, משה
    פונה לה' ואומר לו שידיו כוננו את המקדש.



    לתגובות, לקבלת מאמרים קודמים ולהצטרפות לרשימת התפוצה,

    צבי שביט

    050-5918412

    zviaya@gmail.com <zvi@shoresh.org.il>

    http://diyukim.blogspot.com

    http://www.yahadoot.com/articles/linguistics/shavit

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" - שירת הים - "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" | Google Groups

יום ראשון, 8 במאי 2011

בעלים לא יכולים לחכות

נישואין חזקים ויציבים הם מתנה גדולה הרבה יותר לילדים שלנו, מאשר הסעה לעוד שיעור פסנתר.





אמונה ברוורמן

...נישואין חזקים הם מתנה גדולה הרבה יותר לילדים שלנו, מעוד סיפור לילה טוב או הסעה לעוד שיעור פסנתר.

בנוסף, יותר בריא לילדים שלנו (בגיל המתאים) ללמוד לדחות סיפוקים, להבין שאי אפשר להתייחס מייד לכל הצרכים שלהם, ושגם לאנשים אחרים (כמו ההורים שלהם!) יש צרכים. יהיה להם טוב יותר לא להרגיש כאילו הכל וכולם סובבים סביב משאלותיהם ורצונותיהם.

ודאי שגם גברים עושים טעויות בחיי הנישואין (זה כבר נושא למאמר אחר), אבל נראה שהטעות הזאת ייחודית לנשים. קשר האם-ילד יכול להיות כל כך עז, עד שהוא יוצר רושם כאילו אף מערכת יחסים אחרת אינה נחוצה. אבל גישה כזאת לא הורסת רק את הקשר הזוגי, אלא מזיקה גם לילד עצמו. אהבה חונקת אינה סביבה בריאה למימוש המלא של הפוטנציאל האישי ולהשגת בגרות מוצלחת. ויהיו אשר יהיו תקוותיכן הנאיביות שהקשר הזה יספק את צרכיכן הרגשיים, הן יתבדו במהירות עם הופעת הבגרות, אם לא קודם לכן.

באמת בושה שנהיינו כל כך ממוקדות בלהיות סופר-אימהות, עד ששכחנו להיות סופר-רעיות, משום שזוהי באמת הקדימות הראשונה שלנו. בעלים מתחילים לדבר כעת, וכולי תקווה שהנשים שלהם יקשיבו.


למאמר המלא מתוך אתר aish.com:
בעלים לא יכולים לחכות

מה רע בלקלל?

כשאדם מוציא מפיו קללות, הוא משתמש במילים עוצמתיות, כפי שאנו רואים באפקט הפחתת הכאב שיש להן. אבל האם הן שייכות לכל אותם דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, אבל מזיקים לנו? האם המילים האלה מרוממות או משפילות אותנו?

מילים שהן גסות עבור ילדים נשארות מילים גסות למבוגרים. עדיין יש להן את אותן הקונוטציות המלוכלכות, רמזים מלוכלכים ומסר בסיסי. כשאדם מקלל, הוא משפיל את עצמו דרך ניצולה השלילי והכפשתה של המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו - הנשמה שלנו, כוח הדיבור.

המלה פֶּה והמלה פֹּה, נכתבות באותו האופן ומנוקדות בצורה שונה. אם נרצה לדעת מה מקומו הרוחני של האדם, כל מה שעלינו לעשות הוא לבדוק מה יוצא מפיו. הרב משה שפירא, אחד מגדולי התורה בירושלים, מציין ששפתיים הן החלק היחיד בגוף שבו העור הפנימי פונה החוצה. זהו השער שדרכו תוכל לגלות כיצד נראית פנימיותו של הזולת.

שליטה בכעס

שנית, ליהדות יש גישה שונה מאוד להתמודדות עם כעס או כאב. התלמוד אומר לנו "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). חז"ל מסבירים שכאשר אנחנו מגיבים בצורה שלילית לכעס, אנחנו נשמעים לחלק ההרסני בנפש שלנו במקום להתעלם ממנו. בכל פעם שאנחנו שומעים בקולו, הוא מתחזק מעט, עד שהוא מסוגל להביא אותנו לבצע מעשים שמעולם לא חלמנו לעשות, כמו עבודה זרה.

הדרך הבריאה יותר להתמודד עם תסכול וכאב היא ללמוד לשלוט בעצמנו ולהרגיע את עצמנו בצורה שלא תבייש אותנו מול בת השבע שלנו. במקום לקלל כשמקבלים מכה בבוהן, אנחנו יכולים לשנות את מחרוזת התארים/שמות העצם, להצהרה חוזרת, כגון: "אני יותר חזק מזה", ולהתמקד בכוח השליטה העצמית שלנו במקום בכאב. נשימה עמוקה ואיטית וטכניקות ריכוז/דמיון ממוקד, יכולות לעזור לנו למקד את מחשבותינו מעבר לכאב.

תלמיד של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, אחד מגדולי מנהיגי יהדות אמריקה במאה ה-20, סגר בטעות את דלת הרכב על ידו של הרב. הרב לא הוציא הגה מפיו, כדי שהבחור לא יגלה מה הוא עשה, דבר שודאי היה מזעזע ומייסר אותו.



למאמר המלא מתוך אתר AISH.com:
מה רע בלקלל?

יום ראשון, 1 במאי 2011

חכמי ישראל: רבי ישראל זיתון מתוניס

חכמי ישראל: רבי ישראל זיתון מתוניס

אישי ישראל
> פוסק חד ומחודד / הרב אורי דסברג

"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים"

כאשר הבאיי (מלך תוניס) הורה לראשונה על פתיחת בתי דין רשמיים בארצו בשנת תרנ"ח (1898 - בתי דין אלו החזיקו עד תשי"ח כשחביב בורגיבה נשיא תוניס פקד על סגירתם) מונה הרב ישראל זיתון להיות ראש ועד בית הדין. מלבד היותו תלמיד חכם, וגם תלמידם של חכמים (הרב ישועה בסיס, מחבר הספר אבני-צדק; הרב אברהם יצחקי מחבר משמרות-כהונה; והרב אברהם חג'אג' מחבר 'זרעו של אברהם') היה בעצמו סוחר בשעווה, ובתור איש מסחר היה בקי גם במילי דעלמא, וחכמתו זו עמדה לו בעת שחקר בעלי דין ועדים. עמו ישבו לדין הרב משה חיים זיתון והרב דוד ג'אוי, ועל פסקי הדין שלהם היו חותמים יח"ד - ישראל, חיים, דוד. מבין שלושתם נולד הספר שו"ת משפט-כתוב, אך גם בו נוטל הר"י זיתון את המקום המרכזי.

לאחד מעורכי הדין שטען בפניו שכוונת השולחן-ערוך שונה מהפירוש שהוא נתן לה, ענה: לך יש שני שולחן-ערוך, אחד של מרן ר' יוסף קארו, והשני - כיסך; לי יש רק שולחן-ערוך אחד. כלומר, לך יש נגיעה כספית, ולכן אתה מפרש את כוונת השו"ע כפי שאתה מפרש. עורך דין אחר מצא, לדעתו, שפסק דין אחר של הרב סותר את מה שפסק לו עתה, ותבע אותו בפני בית המשפט של המדינה. הדברים נסתיימו בנזיפה לעורך הדין, כיון שהרב פרשׂ לפני בית המשפט את החילוקים הדקים שיש בין שני פסקי הדין. הר"י זיתון הצטיין בכוח הכרעה ושיפוט חד-משמעיים. הוראותיו לא השאירו מקום לספק. וכך פירש את דברי ר' יהודה הלוי בפיוטו "אתה כוננת מישרים" (פיוט לימים נוראים): "דרך חיים הודעתני וחוננתי שֵׂכֶל כּוֹבֵשׁ" - 'כובש' פירושו מכריע, ללא כל פקפוק.

כדרכם של חכמי ספרד היה מרבה להשתמש במליצות שאולות. במקום שכתב "וְצִלָּה גם היא" (על סמך בראשית ד,כב) התכוון גם אנו מתפללים (לשון צלי וצלותא) לשלומך. מקבל מכתב שבראשו נכתב הביטוי "יקדים קנה שר האלף שטי אותותי" צריך היה להבין שהכותב מקדים קנה (עט, קולמוס, על סמך הוראת חז"ל שלא להקדים קנה לוושט) ודורש בשלומו של הנמען, אלף ש"ר = שלום רב. וכל זאת הוא מקדים לשטי, שורות, אותיותיו, לגוף מכתבו. כמובן, זהו סגנון המכביד על הקורא, אבל גם מחייב אותו להעמיק ולהבין את שנכתב אליו. כשהיו טוענים לפניו טענות רבות, היה אומר שהכמות באה על חשבון האיכות, וראייה לכך: "משרבו - בטלו".

הרב ישראל זיתון נפטר בי"ט באב תרפ"א (1921) בהגיעו לגיל 81, שנחשב אז כגיל מופלג, וכפי שהספידו הרב כלפון כהן, שרבי ישראל זכה לזקנה ולשיבה, ובסוף ימיו נתעלה מראש וועד בית דין להיות אב בית דין.

כבד את אביך ואת אמך(ה,טו). עד כמה היא מצות כיבוד אם למדנו מרבי טרפון, שעליו מספרת הגמרא (קידושין לא,ב): "כל אימת דהוות [אמו] בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה" – כל פעם שרצתה אמו לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה גוחן כדי לשמש לה כמדרגה. 'פוריא' אפוא משמעותו: מיטה. ובכך מצא הר"י זיתון מקור לרמב"ם שפסק שאת מצות 'עד דלא ידע' בפורים מקיימים "עד שישתכר ויירדם בשכרות" (הל' מגילה ב,טו). וקשה, הרי בגמרא (מגילה ז,ב) "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא", ולא נאמר מאומה על שינה? אבל אם 'פוריא' פירושו מיטה, הרי זהו מה שאמר רבא: שלא ישתכר אדם ברחובות ובשווקים, אלא במיטתו.




שבת בשבתו

גנב נאמן | חבד גילה | מעשה שהיה > גנב נאמן

גנב נאמן

דלת חנות פתוחה, קופה מלאה, זעליג נוטל 18 אגורות ויוצא חרש. "אני אחזיר הכל!" הוא לוחש לחתול נפחד שעבר שם...


השעה הייתה שעת ליל מאוחרת. הרחוב היה שקט וחשוך ואיש לא היה בחוץ. אמרתי שלא היה אף אחד בחוץ? סליחה, טעיתי. איש אחד כן היה שם. הולך בצעדים קטנים ואיטיים, גוו כפוף ועיניו העצובות מביטות לרצפה. אין לו למה למהר, הוא מעדיף לדחות את החזרה הביתה ככל שיוכל.

"אני אדם חסר מזל," חשב בעצב "עוד יום עבר ושוב הפסדתי את כל כספי. עוד יום חלף, ושוב אין לי במה להאכיל את הילדים. עוד יום ועוד יום ועוד יום ..."

אתם מבינים? הוא מפחד לחזור הביתה! הוא מתבייש להביט בעיניים של הילדים הרעבים שלו ולהגיד להם שאין. פשוט אין אוכל.

מסכנים.

זעליג (נו, ככה קוראים לאיש) ממשיך להסתובב ברחוב, הלוך ושוב והוא כבר לא יודע מה לחשוב. הוא הולך וחושב, חושב והולך ו.. וואו! מה זה? מה הוא רואה? דלת החנות לכלי בית של שמריהו הזקן. לא מתאים לו, לזקן הקפדן, להפקיר כך את החנות. הוא נכנס פנימה ורואה שהקופה של החנות מלאה ופתוחה גם היא.

"זו ההזדמנות שלך," לחש לו קול קטן ומכוער בליבו. "אסור!" קולו של זעליג היה תקיף, "זה גזל!"

"אבל הילדים שלך רעבים..." הקול הקטן היה נודניק גדול וניסה בכח לשכנע אותו לגנוב. זעליג פתח את הקופה, הביט במטבעות ולקח שמונה עשר אגורות.

"רק זה?" התאכזב הקול הקטן. אבל, זעליג לא התכוון לגנוב, חלילה. הוא רשם בפנקסו שהוא חייב לשמריהו שמונה עשר אגורות. באגורות האלה הוא יקנה רק לחם לילדים, שיישבעו. והם כל כך שמחו!

ובחוץ, בשכונה, כולם דיברו אודות הגניבה המוזרה שהייתה בלילה.

שוב הגיעה הלילה, שוב מתהלך זעליג מהורהר ברחוב והמחזה של ליל אמש חוזר על עצמו. דלת חנות פתוחה, קופה מלאה, זעליג נוטל 18 אגורות ויוצא חרש.

"אני אחזיר הכל!" הוא לוחש לחתול אחד שעבר שם.

אחרי כמה לילות כל העיר כבר יודעת על הגנב המוזר. איזה מן גנב זה שלוקח רק 18 אגורות? והשמועה הגיעה עד למלך שציווה מיד לשלוח שוטרים שיישמרו על החנויות בלילות וייתפסו את הגנב. המלך החליט שחייבים לתפוס את הגנב שמשגע את כל העיר, ואם שוטריו וחייליו לא מצליחים במשימה יצא הוא בעצמו. הוא לבד בגדים של איש פשוט והסתתר כל הלילה בפינת הרחוב.

זעליג כלל לא ידע מכל הבלאגן שהוא חולל בעיר, הוא כבר התרגל למצוא מידי לילה חנות פתוחה, להיכנס ו...

"פסססטט, עצור!" לחישה רמה הקפיצה אותו "הנה אתה גנב קטן... אני צריך את העזרה שלך".

זעליג כ"כ נבהל הוא ניסה לברוח אבל האיש החזיק אותו בכח.

"אם לא תעזור לי, אסגיר אותך למשטרה ותשב שנים ארוכות בכלא!" איים עליו האיש וזעליג נאלץ להיכנע. האיש סיפר לו שגם הוא גנב, והוא יודע שבחדר המלך, מתחת למיטתו נמצאת כספת עם ה-מ-ו-ן כסף ובגלל שזעליג רזה ונמוך הוא יוכל להיכנס מבעד לחלון, להביא את האוצר והם ייתחלקו בשלל. לזעליג לא הייתה ברירה והוא טיפס על החלון ונכנס לחדר. אחרי כמה דקות הוא כבר יצא ולא היה לו ביד כלום!

"למה לא הבאת?" כעס עליו האיש. זעליג סיפר לו בעיניים מבוהלות שהוא שמע שתי משרתים של המלך מתכננים להרעיל אותו. "עזוב את הכסף, אנחנו חייבים לספר למלך ולהציל אותו!"

האיש, שזעליג לא ידע שזה המלך בעצמו הבטיח לטפל בעניין.

למחרת, הגיע משרת הדור לבוש ומסר לזעליג מכתב ותיבת עץ ענקית.

"גנב יקר!" נאמר באיגרת "כבר זמן רק חיפשתי מישהו נאמן וישר שאפקיד בידיו את רכושי ורק אתמול בלילה מצאתי, אותך. בהוקרה, הגנב השני- המלך".

יומיים לאחר מכן סיפרו כל בעלי החנויות, שבחנותן הפתוחה מצאו שמונה עשר אגורות.


גנב נאמן | חבד גילה | מעשה שהיה > גנב נאמן

יום רביעי, 20 באפריל 2011

וידאו מצמרר-כך מצילים ילדה יהודייה מכפר ערבי מ-ד-ה-י-םםם

המקור לאיסור קטניות בפסח


ראוי להוסיף מידע חדש יחסית בנושא אותו הביא הרב מרדכי הוניג מארה"ב, כדלהלן

ד"ר שמחה עמנואל גילה לפני שנים ספורות, כי ב"דרשת הפסח" לרוקח, שהתגלתה לאחרונה בכתב-יד מוקסבה 511, (הנ"ל עומד לפרסם בקרוב [או שבינתיים כבר פרסם] את הדרשה המלאה), כי הרוקח הוא הראשון המזכיר חומרה זו, ונותן נימוק חדש, שלא היה ידוע משום מה לחכמים בתקופות יותר מאוחרות. [הרוקח חי קרוב למאה שנה לפני ר"י מקורביל בעל הסמ"ק] ראה: הנ"ל, "חיבוריו ההלכתיים של ר' אליעזר מוורמייזא, תעודה, טז-יז (תשס"א), עמ' 246-247:

"מנהג אשכנזי מפורסם אחר הוא איסור קטניות בפסח. העדויות הראשונות על איסור קטניות אצל חכמי צרפת במאה ה-13, וכבר בשנות השבעים של אותה מאה לא ידע ר' יצחק מקורבייל, בעל הסמ"ק, מה טעם "נוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים"; האם משום שהקטניות מחמיצות, או משום גזרה, שלא יבואו להחליף בין מעשה קדרה של דגן למעשה קדרה של קטניות. והנה ר' אליעזר מתייחס בדרשתו לאיסור קטניות כדבר פשוט ורגיל, ואין הוא מוצא צורך להרחיב בעניין, אלא מסתפק בתשע מילים בלבד: "ומה שאין אוכלין פולין ועדשים, מפני שיש בהן חיטין" (דף 193ב). למדנו מכאן טעם חדש לאיסור הקטניות - מפני שגרגרי חיטה מעורבים בקטניות - והוא שונה ממה שהציעו חכמי צרפת המאוחרים יותר. עוד נמצינו למדים כי איסור הקטניות ידוע היה כבר בשלהי המאה ה-12 כדבר פשוט, ובגרמניה דווקא. ואפשר אפוא כי מוצאו של המנהג איננו בצרפת, כפי שנראה היה עד כה, אלא בגרמניה, ארץ לידתם של מרבית מנהגי אשכנז".

ושם, הערה 161: "אפשר שעניין זה קשור בשינויים האגרונומיים שהתרחשו בכלכלת אירופה. במהלך ימי הביניים המוקדמים עברו החקלאים באירופה למחזור זרעים תלת-שנתי, שבו נזרעה כל שדה לסירוגין: שנה אחת בתבואה, שנה שנייה בקטניות ובשנה השלישית הוברה השדה. בעקבות זאת גד[ל] מאוד יבול הקטניות, ובמיוחד משנת 950 ואילך (ראה... שיטת גידול זו הביאה בוודאי לצמיחה לא מתוכננת של מעט תבואה בתוך שדה הקטניות, ואולי ספיחין אלו הם שגרמו לחכמים לאסור את הקטניות בפסח".

לכאורה התגלה על-ידי ד"ר עמנואל, מהו הגורם העיקרי, שהביא את חכמי אשכנז לאסור אכילת קטניות בפסח!

בברכה

מרדכי הלפרין


3 קטניות - שקלא וטריא | Google Groups

יום שלישי, 5 באפריל 2011

יום שני, 4 באפריל 2011

הבן העיוור

....

באותם ימים, לא ידעתי כמה התאמצו הוריי לאפשר לבנם העיוור לקחת סיכונים, למרות שהם פחדו שמא אכשל או אפול. הם אפשרו לי לגלות את עולמי בכל דרך – בחצר, מאחורי המחסן, במורד הרחוב. הם ידעו שאני חייב להיות יותר עצמאי.

"הוא באמת צריך לרכב על אופניים?" שאל אבי את אטה אמי. היא רצה לצידי עד שיכולתי לרכב באופניים על המדרכה, למצוא את הפינה ולפנות, ואז לרכב חזרה עד לכניסה אל הבית.

באותו הבוקר פניתי מרחוב לרחוב בדרכי לבית הספר וצעדיי היו קלים ובטוחים. האם היום הצונן התחמם או שהחמימות באה מתוכי?

כשהגעתי אל הרחוב המרוצף, ידעתי שאני עומד לפני החצייה האחרונה. לצדי הייתה גדר מגרש המשחקים. הייתי צריך להתקדם לאורכה עד לכניסה.

"שלום מיכאל." לבי פעם במהירות, אבל הייתי צריך לפעול ברוגע.

"שלום" עניתי לקולו של חברי שמיד הוסיף, "ושלום גברת לוי".

אז בכל זאת לא הלכתי לבית הספר לבד. היא ודאי הייתה קרובה מאוד אם החבר שלי בירך אותה לשלום. מאחורי, אני בטוח ששם היא הייתה. פניתי לאחור בפנים כעוסות. "את לא סמכת עליי!"

כשאתה בן 10, אתה תמיד חושב על עצמך. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה המיית גלגלי אופניה של אמי כשהיא פנתה לחזור הביתה...


....


ב-20 בינואר הגעתי שוב לעיירת ילדותי. אחרי שגיסי אסף אותי מהאוטובוס הוא אמר לי שקשה לאמא שלי לנשום.

"היא הפסיקה לנשום לפני שתי דקות", אמרה אחותי כשנכנסתי הביתה. "היא נפטרה".

אולי היא לא רצתה שאני אשמע את ניסיונותיה המחרחרים לנשום. אבל האם היא באמת נפטרה?

לא ראיתי אותה באותה צעדת יחיד ראשונה שלי לבית הספר, ואני לא רואה אותה עכשיו. אני עדיין חש בנוכחותה בכל פעם שאני חוצה צומת, אבל היא אף פעם לא מתערבת.


למאמר המלא: הבן העיוור מתוך אתר aish.com

יום חמישי, 24 במרץ 2011

ynet שני קוריאנים אוחזים - יהדות

שני קוריאנים אוחזים

בדרום קוריאה חיים קרוב ל-50 מיליון איש, וכולם לומדים גמרא בבית הספר. "ניסינו להבין מדוע היהודים כאלה גאונים, והגענו למסקנה שהם לומדים תלמוד", מסביר השגריר. כך הפך רב פפא לחכם מוכר יותר בקוריאה מאשר בישראל

צופיה הירשפלד

פורסם: 24.03.11, 13:58


ספק אם אביי ורבא תיארו לעצמם שאת הדיונים שלהם בבית המדרש בבבל על ההלכה היהודית, ילמדו מאות שנים אחר כך במזרח אסיה. אבל מתברר שהלכות "ביצה שנולדה ביום טוב" דווקא מאוד מעניינות את הדרום-קוראינים, שהפכו את התלמוד לספר חובה בתוכנית הלימודים.

כמעט בכל בית בקוריאה הדרומית ישנו תלמוד מתורגם. אך שלא כמו בישראל, גם האימהות הקוריאניות לומדות בו ומספרות מתוכו לילדיהן הצעירים. כן, במדינה שבה חיים קרוב ל-49 מיליוני אנשים המאמינים בבודהיזם ובנצרות, יש יותר אנשים שקוראים בתלמוד - או לפחות מחזיקים עותק שלו בבית - מאשר במדינת היהודים. הרבה יותר.

"כך נהיה גם אנחנו גאונים"

"היינו סקרנים מאוד לגבי ההישגים האקדמיים הגבוהים של היהודים", מסביר שגריר דרום קוריאה בישראל, יאנג סאם מה, שהתארח בתוכנית "תרבות היום". "ליהודים יש אחוז גבוה של זוכי פרס נובל בכל התחומים: בספרות, במדעים ובכלכלה. זה הישג מדהים. ניסינו להבין מהו הסוד של העם היהודי? כיצד הם - יותר מעמים אחרים - מצליחים להגיע לכאלה הישגים מרשימים? איך זה שיהודים הם כל כך גאונים? המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם זה לימוד התלמוד.



"יהודים לומדים תלמוד מגיל צעיר, וזה מסייע להם, לדעתנו, לפתח יכולות גבוהות. ההבנה הזו הביאה אותנו
למסקנה שגם אצלנו צריך ללמד ילדים תלמוד. אנחנו מאמינים שאם נלמד את ילדינו תלמוד - נוכל גם אנחנו להיו גאונים. וזה מה שעומד מאחורי ההחלטה לשלב את התלמוד במערכת הלימודים בקוריאה הדרומית".

יאנג מספר כי הוא עצמו קרא בתלמוד מגיל צעיר מאוד: "זה נחשב ללימוד מאוד משמעותי", הוא מדגיש. "התוצאה היא שיש יותר קוריאנים שמחזיקים בביתם תלמוד, מאשר יהודים בישראל. לי, למשל, יש שני סטים של תלמוד: את האחד קנתה לי אשתי, ואת השני קיבלתי מתנה מחמותי".

גרופים של יהודים

הקוריאנים מחבבים את התלמוד לא רק כי הם רואים בו מקדם גאונות, אלא משום שמצאו בו ערכים הקרובים לליבם.

"במסורת היהודית יש חשיבות לערכי המשפחה", מסביר השגריר הדרום-קוריאני. "רואים את זה גם היום, במנהג שלכם להתכנס בכל יום שישי לארוחה משפחתית. גם בארצי המשפחה מאוד חשובה. היחס למבוגר, הכבוד וההערכה שיש ביהדות לזקנים, מקבילים להערכה הגבוה שזוכים לה המבוגרים בארצי.


"דבר נוסף ומאוד משמעותי זה היחס לחינוך. במסורת היהודית יש חובה ללמד את הילדים, ומקדישים לזה המון תשומת לב. גם אצל ההורים הקוריאנים עומד חינוך הילדים בראש סדר העדיפויות. אני חושב שהדמיון הזה הוביל לכך שהיום אפשר לראות בארצות הברית מהגרים קוריאנים שהולכים בעקבות היהודים, ומצליחים באותם תחומים שיהודים מצליחים בהם".

בעקבות התלמוד הגיעה הערכה בתחומים נוספים, ביניהם - התרבות. "היהודים אוהבים תרבות ואמנות. אני גר ברישפון, שזה מושב קטן. ובשבוע שעבר נפתחה שם גלריה לאמנות ולמוזיקה", אומר השגריר. "זה עורר את התפעלותי, שאפילו במושב קטן יש בית לתרבות. לנו אין את האפשרויות שיש לכם, אבל אנחנו לומדים מכם גם בעניין הזה, ומשקיעים כדי שנוכל כמוכם, ליהנות גם מתחומים אלה".

אחות תאומה (טוב, כמעט)

ואם חשבתם שכאן מסתכם החיבור, תחשבו שוב: הביוגרפיה היהודית שנדמית לנו ייחודית למדי, מזכירה לקוריאנים את זו שלהם.

"אני מוצא המון דמיון בינינו - ליהודים ולמדינת ישראל", אומר השגריר. "גם לכם וגם לנו יש היסטוריה ארוכה שכוללת קשיים גדולים. ישראל ודרום קוריאה קיבלו את עצמאותן באותה שנה, 1948, כך שאנחנו בני אותו הגיל, 64. לנו, כמו לכם, יש בעיות של שכנים עוינים. לנו, כמו לכם, אין כמעט מאגרים טבעיים, ועלינו לסמוך בעיקר על ההון האנושי שלנו.

"ב-64 שנות קיומה של ישראל היא מאוד התפתחה. היא חוללה ניסים בכלכלה שלה, וגם אנחנו. האנשים
בישראל דומים לדרום קוריאנים באדיבותם וגם בחוסר הסבלנות שהם מפגינים, לעיתים.

"כשמתלוננים על איך שאתם נוהגים, אני אומר שמאוד נוח לי לנהוג כאן, כי אתם נוהגים על הכביש כמו שנוהגים אצלנו. יש לכם גם לב חם, כמו לקוריאנים, ולכן לדעתי ישראלים וקוריאנים יכולים להתיידד בקלות, כי אנחנו דומים מבחינה רגשית. גיליתי שכאשר ישראלי מתיידד איתך, הוא עוזר לך מבלי לצפות לתמורה. לכן אני מעריך מאוד את החברות שיש לי עם ישראלים. אנחנו כל הזמן לומדים מכם".

  • שגריר דרום קוריאה, יאנג סאם מה, התארח בתוכנית "תרבות היום" בערוץ הראשון.

תגיות: תלמוד | דרום קוריאה | ישראל

ynet שני קוריאנים אוחזים - יהדות