(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:
(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:
(פרק ל)
הערך הגדול שמעניקה לאה לדודאים בדבריה מעורר תמיהה רבתי. מדבריה עולה שערכם של מספר דודאים גדול אף מבעלה. "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" – אומרת לאה לאחותה רחל, ומשמעות הדברים לכאורה היא: לא די לך רחל שלקחת את יעקב אישי, וכעת את רוצה לקחת גם את הדודאים שהביא בני.
כותב הרש"ר הירש:
איך אפשר להעלות על הדעת שלאה, אשר כל חייה התרכזו בשאיפה לרכוש את אהבת בעלה, לאה זו תאמר במלוא כובד הראש: לקחת את אישי, ועתה תקחי גם את דודאי! כאילו חשיבות כל שהיא נודעת למספר דודאים, כאילו היו אלה מעלים או מורידים, בשעה שהמדובר הוא באהבת הבעל!
לאור זאת מבין הרש"ר הירש את כל השיחה בין לאה לרחל לא כ"'עסק' רציני" אלא כ"הלצה", כדיבור קליל ומחוייך בין לאה לרחל. כך מתאר הרש"ר הירש את השיחה בין השתיים, ואת הרקע לשיחה זו:
בעוד יעקב בשדה, יושבות הנשים בצוותא. את הערבים הוא מבלה חליפות, ערב עם לאה, וערב עם רחל. ראובן, שעודנו נער, מביא דודאים מן השדה.
תני לי מהם! – מבקשת רחל.
איזו דרישה מרהיבה! – אומרת לאה דרך הלצה וכו', אך נותנת לה מהדודאים. דבר זה מוכח מלשון "לכן" שבדברי רחל.
עתה, אומרת רחל, מכיון שהואלת בטובך, לכן יהיה הוא אתך גם הלילה.
נתינת הדודאים היתה לפני הצעתה של רחל "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". דבר זה לומד הרש"ר הירש מהמלה "לָכֵן", שמשמעותה בהקשר הזה, לדעתו, היא: מכיון שנתת לי את הדודאים,"לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה". אילו היה כאן "'עסק' רציני" נתינת הדודאים היתה צריכה להיות אחרי הצעת רחל. מדובר אפוא ב"דרך הלצה".
לפי גישה זו דברי לאה "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" אינה אמירה כללית, אלא היא "מתיחסת לאותו יום בלבד". "דרך הלצה".
ומה רצתה התורה ללמד אותנו בכל השיחה הקלילה והמחוייכת הזו? כותב הרש"ר הירש:
נראה אפוא שהענין כולו משקף את יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות.
לכאורה אין התורה מספרת לנו דבר על היחסים בין האחיות, לאה "השנואה" ("כי שנואה לאה" ולא 'כי לאה שנואה' – "השנואה שביניהן, האהובה פחות" – רש"ר הירש) שילדה כבר ארבעה בנים, ורחל האהובה שהיא עדיין עקרה. היה אפשר לחשוב שמתח גדול שורר בין השתיים. ובכן, לא ולא!, טוען הרש"ר הירש; השיחה הקלילה ב"דרך הלצה" שמתארת התורה בין השתיים מעידה דווקא על "יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות".
מתוך דבר תורה שנשלח במייל על ידי ישיבת "ברכת משה" – מעלה אדומים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה