לבית דינו של ה''ר יצחק יעקב וייס זצ''ל, בעל מנחת-יצחק, הגיעו לדיון שני שכנים. האחד תובע מחברו סכום כסף גדול שהלווה לו, ואף מציג שטר, ועליו מתנוססת חתימתו של הנתבע, ומעליה ההצהרה שאכן לווה סכום כסף גדול משכנו. הנתבע טוען שלא היו הדברים מעולם, ואין הוא יודע להסביר כיצד זה מחזיק חברו שטר חוב עם חתימה שהיא באמת חתימת ידו.
לכאורה, דין פשוט שפסק הדין בו ברור ביותר: ''שטרך בידי, מאי בעית!'' – איזו טענה יש לך כנגדי?! אבל הרב וייס חש שלא יהיה זה דין צדק, ולמרות שהנתבע מודה שהחתימה היא חתימתו, מכל מקום הצדק עמו, שמעולם לא לווה כסף מחברו זה. אפשר עוררה צורת הדף חשד בלבו, שכן מצד ימין לא היה הדף גזור ישר.
ביקש הרב וייס מהנתבע להביא עמו לדיון הבא בבית הדין מספר ספרים מספרייתו הפרטית. ''איזה מהם?'' שאל הנתבע, והרב השיב שאין הדבר משנה; שיביא מכל הבא ליד. כשהגיע הנתבע עם ספריו, פתחם הרב וייס, ומצא שהנתבע נוהג היה לחתום את שמו באמצע הדף הראשון של ספריו, ולא בראש העמוד. ''האם אי פעם השאלת ספר לאדם שתובע ממך את ההלוואה?'' שאל הרב וייס. הנתבע אכן נזכר שלפני חודשים אחדים השאיל לתובע איזשהו ספר, אבל בינתיים כבר הוחזר הספר אליו. ''הבא נא את הספר לבית הדין'', הורה לו הרב וייס.
כשהוצג הספר בפני בית הדין נמצא לתדהמת כל הנוכחים שהדף הראשון מספר זה נתלש. בבושת פנים נאלץ התובע להודות שהיה זה הוא שתלש את הדף, ובו השתמש כדי לזייף שטר-חוב, שכאילו החתום עליו לווה ממנו סכום גדול.
לכאורה, דין פשוט שפסק הדין בו ברור ביותר: ''שטרך בידי, מאי בעית!'' – איזו טענה יש לך כנגדי?! אבל הרב וייס חש שלא יהיה זה דין צדק, ולמרות שהנתבע מודה שהחתימה היא חתימתו, מכל מקום הצדק עמו, שמעולם לא לווה כסף מחברו זה. אפשר עוררה צורת הדף חשד בלבו, שכן מצד ימין לא היה הדף גזור ישר.
ביקש הרב וייס מהנתבע להביא עמו לדיון הבא בבית הדין מספר ספרים מספרייתו הפרטית. ''איזה מהם?'' שאל הנתבע, והרב השיב שאין הדבר משנה; שיביא מכל הבא ליד. כשהגיע הנתבע עם ספריו, פתחם הרב וייס, ומצא שהנתבע נוהג היה לחתום את שמו באמצע הדף הראשון של ספריו, ולא בראש העמוד. ''האם אי פעם השאלת ספר לאדם שתובע ממך את ההלוואה?'' שאל הרב וייס. הנתבע אכן נזכר שלפני חודשים אחדים השאיל לתובע איזשהו ספר, אבל בינתיים כבר הוחזר הספר אליו. ''הבא נא את הספר לבית הדין'', הורה לו הרב וייס.
כשהוצג הספר בפני בית הדין נמצא לתדהמת כל הנוכחים שהדף הראשון מספר זה נתלש. בבושת פנים נאלץ התובע להודות שהיה זה הוא שתלש את הדף, ובו השתמש כדי לזייף שטר-חוב, שכאילו החתום עליו לווה ממנו סכום גדול.
מתוך עלון עונג שבת פרשת ויצא, גיליון 6 תש"ע
תפילה שנענתה (מעשה שהיה) זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב''ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה. תחילתו של הסיפור בשנת תש''ס. הרב וילהלם ... זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב''ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה.
תחילתו של הסיפור בשנת תש''ס. הרב וילהלם מבקר בלונדון לרגל שמחה. אשתו של אחד ממכריו פונה אליו בבקשה – להתחקות על שורשי משפחתה בכפר קטן ונידח, וְצ'וֹרַיישֶה שמו.
בשובו של הרב וילהלם לאוקראינה, יצא עם עוזרו המסור, מוותיקי הקהילה, הרב הירש שרייבמן, אל הכפר הזה, שבקושי ידע על קיומו. הוא מצא כי הכפר שוכן במרחק כמה עשרות קילומטרים מברדיצ'ב, סמוך לעיירה רוז'ין. בבואו לכפר חיפש את בית-הקברות היהודי, ושם אכן גילה את שמות קרוביה של האישה ותיעדם, כפי שביקשה.
כשסיימו את עבודת התיעוד אמר הרב וילהלם לעוזרו, שאם כבר הגיעו לכפר, עליהם לחפש יהודים. הם פגשו כפרי זקן ושאלו אם יש במקום יהודים. לשמחתם נענה הזקן כי יש בכפר אישה יהודייה, זקנה מאוד, ומסר להם את כתובתהּ.
כשנכנסו הרב וילהלם ועוזרו לחצר הבית, מצאו שם גבר ואישה צעירים, ועמם תינוקת. הם התחילו לשוחח והתברר כי הם אח ואחות, נכדיה של הסבתא השוכבת חולה בתוך הבית, והילדה היא בתה של האחות. השניים אמרו כי ככל הנראה אלה שעותיה האחרונות של הסבתא.
ביראת-כבוד הכניסוהו הנכדים פנימה. הסבתא שכבה במיטתה מעורפלת למדיי, אולם מיד כשהחל הרב לדבר אליה ביידיש והיא זיהתה כי הוא רב, החלה לענות לו בהתרגשות. כל אותה עת עמדו הנכדים נדהמים למראה עיניהם, בעוד הרב מעורר בה זיכרונות על מושגים יהודיים בסיסיים, והיא נענית לו בשמחה. בסיום הביקור השאיר להם הרב חומר לקריאה בענייני יהדות.
עוד באותו ערב התקשר עוזר הרב אל הנכדים, ושמע כי הסבתא נפטרה זמן קצר לאחר שעזבו. הוא רתם מיד את כל הנוגעים בדבר, ודאג שיקברו אותה כדת וכדין בבית-העלמין היהודי.
עברו שש שנים. השנה היא תשס''ו. בבית-ספר חב''ד בז'יטומיר נערך ערב נשים בנושא התפילה. המרצה, הגב' רבקה נימוי, ממשפחות השלוחים במקום, הרצתה בנושא, ולאחר מכן שאלה אם יש למישהי מהנוכחות סיפור על תפילה שנתקבלה.
לרגע השתררה שתיקה, ואז, בהססנות-מה, קמה אחת האימהות. היא הציגה את עצמה בשמה, נטליה פוגורוי, אם לילדה חדשה בכיתות הצעירות, והתחילה לספר:
אחי ואני גדלנו בכפר וְצ'וֹרַיישֶה, שבו התגוררה סבתי. אימנו נפטרה בהיותה צעירה, ואנו התחנכנו על ברכיה של הסבתא. בכפר כמעט לא היו יהודים, ומהסבתא לא שמענו אף מילה על יהדות. אנו עצמנו בקושי ידענו דבר על זהותנו היהודית, וּודאי שלא היה לנו שמץ של מושג על משמעותה.
הסבתא, בתיא פובולצקיה שמה, ילידת 1912 (תער''ב), הייתה אישה טובה ומסורה. היא חיה כל ימיה בין גויים ונוצרים, אשר היו ידידיה הטובים, ולא נראתה שונה מהם. ברבות הימים עברתי להתגורר בעיר אחרת, ושם נישאתי ונולדה לי הילדה הזאת. גם אז נשארנו בקשר חם עם הסבתא, והשתדלנו לבקרהּ לעיתים תכופות.
הסבתא האריכה ימים, אולם בשעות שקדמו לפטירתה אירע מאורע מפתיע ומפליא, ועל כך אני רוצה לספר.
בוקר אחד טלפן אליי אחי, המתגורר בעיר אחרת, והזעיק אותי לבוא עמו מיד אל הסבתא. מפי הרופא ומהמטפל הצמוד שלה קיבל מידע כי כדאי שנמהר לבוא בטרם יהיה מאוחר.
הגענו מיד לביתה של הסבתא, ולקחתי עמי את בתי, אז תינוקת בת שנתיים. עמדנו ליד מיטתה, מדוכדכים וכואבים. ניסינו לדבר עמה, אך היא ענתה לנו בקושי רב. נשימותיה היו כבדות ומלוּות שיעול עמוק.
לפתע פנתה אלינו והחלה לדבר במהירות ובנחישות, שלא לפי כוחותיה, מגבירה את קולה במאמץ עילאי. נראה היה כי העניין נוגע לליבה מאוד. הדברים שאמרה הממו אותנו. ''כל השנים הסתרתי את עובדת היותנו יהודים'', אמרה. ''חששתי שנהיה שונים ומוזרים בעיני הציבור. אולם עתה אני מבקשת מכם דבר אחד: אנא, קברו אותי אך ורק בקבורה יהודית בבית-העלמין היהודי''.
בסיום דבריה השתתקה הסבתא. ניכר היה שהדברים עלו לה במאמץ רב, אולם שלווה הייתה נסוכה על פניה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבה. בשלב זה יצאנו לחצר, לדון בבקשתה. ואז כמו מן השמים, דלת החצר נפתחה ונכנס רב מזוקן, וביקש לדבר עם הסבתא.
ברגע הראשון היינו בטוחים כי הסבתא הזמינה את הרב, אולם כשראינו את התרגשותה העצומה מביקורו, הבנו כי היינו עדים לצירוף מקרים נדיר ומופלא.
לא עברה שעה קלה מאז שעזב הרב את הבית והסבתא השיבה את נשמתה ליוצרה. אנשיו של הרב עסקו בקבורתה, והיא זכתה להיקבר בבית-העלמין היהודי, כפי שביקשה.
המאורע גרם לי להתעניין ביהדות, התקדמתי הרבה מאז, והחלטתי לרשום את בתי לבית-הספר היהודי כאן, סיימה האם את סיפורה המרגש.
הרב וילהלם היה נפעם לראות את יד ההשגחה, שכיוונה אותו לסייע לאישה יהודייה לבוא לקבר ישראל, ובעקבות זאת להחזיר משפחה שלמה לחיק היהדות.
תחילתו של הסיפור בשנת תש''ס. הרב וילהלם מבקר בלונדון לרגל שמחה. אשתו של אחד ממכריו פונה אליו בבקשה – להתחקות על שורשי משפחתה בכפר קטן ונידח, וְצ'וֹרַיישֶה שמו.
בשובו של הרב וילהלם לאוקראינה, יצא עם עוזרו המסור, מוותיקי הקהילה, הרב הירש שרייבמן, אל הכפר הזה, שבקושי ידע על קיומו. הוא מצא כי הכפר שוכן במרחק כמה עשרות קילומטרים מברדיצ'ב, סמוך לעיירה רוז'ין. בבואו לכפר חיפש את בית-הקברות היהודי, ושם אכן גילה את שמות קרוביה של האישה ותיעדם, כפי שביקשה.
כשסיימו את עבודת התיעוד אמר הרב וילהלם לעוזרו, שאם כבר הגיעו לכפר, עליהם לחפש יהודים. הם פגשו כפרי זקן ושאלו אם יש במקום יהודים. לשמחתם נענה הזקן כי יש בכפר אישה יהודייה, זקנה מאוד, ומסר להם את כתובתהּ.
כשנכנסו הרב וילהלם ועוזרו לחצר הבית, מצאו שם גבר ואישה צעירים, ועמם תינוקת. הם התחילו לשוחח והתברר כי הם אח ואחות, נכדיה של הסבתא השוכבת חולה בתוך הבית, והילדה היא בתה של האחות. השניים אמרו כי ככל הנראה אלה שעותיה האחרונות של הסבתא.
ביראת-כבוד הכניסוהו הנכדים פנימה. הסבתא שכבה במיטתה מעורפלת למדיי, אולם מיד כשהחל הרב לדבר אליה ביידיש והיא זיהתה כי הוא רב, החלה לענות לו בהתרגשות. כל אותה עת עמדו הנכדים נדהמים למראה עיניהם, בעוד הרב מעורר בה זיכרונות על מושגים יהודיים בסיסיים, והיא נענית לו בשמחה. בסיום הביקור השאיר להם הרב חומר לקריאה בענייני יהדות.
עוד באותו ערב התקשר עוזר הרב אל הנכדים, ושמע כי הסבתא נפטרה זמן קצר לאחר שעזבו. הוא רתם מיד את כל הנוגעים בדבר, ודאג שיקברו אותה כדת וכדין בבית-העלמין היהודי.
עברו שש שנים. השנה היא תשס''ו. בבית-ספר חב''ד בז'יטומיר נערך ערב נשים בנושא התפילה. המרצה, הגב' רבקה נימוי, ממשפחות השלוחים במקום, הרצתה בנושא, ולאחר מכן שאלה אם יש למישהי מהנוכחות סיפור על תפילה שנתקבלה.
לרגע השתררה שתיקה, ואז, בהססנות-מה, קמה אחת האימהות. היא הציגה את עצמה בשמה, נטליה פוגורוי, אם לילדה חדשה בכיתות הצעירות, והתחילה לספר:
אחי ואני גדלנו בכפר וְצ'וֹרַיישֶה, שבו התגוררה סבתי. אימנו נפטרה בהיותה צעירה, ואנו התחנכנו על ברכיה של הסבתא. בכפר כמעט לא היו יהודים, ומהסבתא לא שמענו אף מילה על יהדות. אנו עצמנו בקושי ידענו דבר על זהותנו היהודית, וּודאי שלא היה לנו שמץ של מושג על משמעותה.
הסבתא, בתיא פובולצקיה שמה, ילידת 1912 (תער''ב), הייתה אישה טובה ומסורה. היא חיה כל ימיה בין גויים ונוצרים, אשר היו ידידיה הטובים, ולא נראתה שונה מהם. ברבות הימים עברתי להתגורר בעיר אחרת, ושם נישאתי ונולדה לי הילדה הזאת. גם אז נשארנו בקשר חם עם הסבתא, והשתדלנו לבקרהּ לעיתים תכופות.
הסבתא האריכה ימים, אולם בשעות שקדמו לפטירתה אירע מאורע מפתיע ומפליא, ועל כך אני רוצה לספר.
בוקר אחד טלפן אליי אחי, המתגורר בעיר אחרת, והזעיק אותי לבוא עמו מיד אל הסבתא. מפי הרופא ומהמטפל הצמוד שלה קיבל מידע כי כדאי שנמהר לבוא בטרם יהיה מאוחר.
הגענו מיד לביתה של הסבתא, ולקחתי עמי את בתי, אז תינוקת בת שנתיים. עמדנו ליד מיטתה, מדוכדכים וכואבים. ניסינו לדבר עמה, אך היא ענתה לנו בקושי רב. נשימותיה היו כבדות ומלוּות שיעול עמוק.
לפתע פנתה אלינו והחלה לדבר במהירות ובנחישות, שלא לפי כוחותיה, מגבירה את קולה במאמץ עילאי. נראה היה כי העניין נוגע לליבה מאוד. הדברים שאמרה הממו אותנו. ''כל השנים הסתרתי את עובדת היותנו יהודים'', אמרה. ''חששתי שנהיה שונים ומוזרים בעיני הציבור. אולם עתה אני מבקשת מכם דבר אחד: אנא, קברו אותי אך ורק בקבורה יהודית בבית-העלמין היהודי''.
בסיום דבריה השתתקה הסבתא. ניכר היה שהדברים עלו לה במאמץ רב, אולם שלווה הייתה נסוכה על פניה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבה. בשלב זה יצאנו לחצר, לדון בבקשתה. ואז כמו מן השמים, דלת החצר נפתחה ונכנס רב מזוקן, וביקש לדבר עם הסבתא.
ברגע הראשון היינו בטוחים כי הסבתא הזמינה את הרב, אולם כשראינו את התרגשותה העצומה מביקורו, הבנו כי היינו עדים לצירוף מקרים נדיר ומופלא.
לא עברה שעה קלה מאז שעזב הרב את הבית והסבתא השיבה את נשמתה ליוצרה. אנשיו של הרב עסקו בקבורתה, והיא זכתה להיקבר בבית-העלמין היהודי, כפי שביקשה.
המאורע גרם לי להתעניין ביהדות, התקדמתי הרבה מאז, והחלטתי לרשום את בתי לבית-הספר היהודי כאן, סיימה האם את סיפורה המרגש.
הרב וילהלם היה נפעם לראות את יד ההשגחה, שכיוונה אותו לסייע לאישה יהודייה לבוא לקבר ישראל, ובעקבות זאת להחזיר משפחה שלמה לחיק היהדות.
מתוך שיחת השבוע-חב"ד, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ו במרחשון ה'תש"ע (13/11/09) גיליון 1193
בעלון קוזניץ לפרשת ויצא מובאים שני סיפורים על אדמו"רים להלן הסיפורים:
האדמו"ר רבי מרדכי מליעוו - סבו של רבי ירחמיאל מקוזניץ - הגיע לעיר שבה היה חסיד אחד שהיה סוחר גדול. בערב שבת קודש לאחר התפילה התאספו כל החסידים לטיש אצל הרבי כדי לשמוע את דברי קודשו ולעשות "עונג שבת". הרבי ראה את החסיד ואמר לו לצאת החוצה ולחזור לביתו. החסיד לא הבין את הבקשה המוזרה ולכן עשה כאילו הוא יוצא, אבל מיד חזר והסתתר באיזה פינה כדי שהרבי לא יראה אותו.
לאחר כמה דקות הרבי שוב קורא בשמו של החסיד ואומר לו לחזור לביתו. החסיד שוב יוצא ומתגנב בחזרה. כעבור זמן מה, הרבי שוב מצווה על החסיד לחזור לביתו. החסיד כמעט נעלב אבל הבין שאין לו ברירה וחזר לביתו.
כשהגיע לביתו מצא גנבים עם שקים מלאים סחורה שגנבו מהמחסן כאשר הם בדרכם החוצה. מיד הוא הזעיק את המשטרה והשכנים, השתלטו על הגנבים והחזירו את הסחורה.
רק אז הבין החסיד למה ביקש ממנו הרבי לחזור לביתו.
מעשה בבחור יהודי צעיר שנדרש על ידי השלטונות הרוסיים להתגייס לצבא הרוסי. הוא ניגש לאדמו"ר רבי דוד מסקוירא וביקש ברכה ועצה מה לעשות. הרבי נתן לו מטבע קטן (משהו כמו 10 אג' של ימינו) ואמר לו לשים את המטבע בכיס ולשמור עליו כל הזמן, ועם זה ילך ללשכת הגיוס.
בבוקר יום הגיוס התייצב הבחור בלשכת הגיוס והחל בתהליך הבדיקות. הוא נדרש להוציא את בגדיו לבדיקה גופנית ועוד בדיקות. לאחר שסיים הוא בדק שוב האם המטבע של הרבי נמצא בכיסו אך המטבע נעלם. מיד הוא החל לצעוק:
"הכסף שלי! הכסף שלי נעלם!", והחל לחפש אחר המטבע בקדחתנות. לשמע צעקותיו הגיע מנהל לשכת הגיוס ובירר מדוע הוא צועק ועל איזה סכום מדובר. הבחור לא שם לב אליו והמשיך לחפש עד שמצא את המטבע.
כאשר ראה מפקד הלשכה שהיהודי חיפש בהיסטריה את המטבע הזה, פנה לפקיד הראשי ואמר לו:
"אם ככה הוא מחפש מטבע פשוט, הבחור הזה לא מתאים לשרת בצבא. כתוב לו מכתב שחרור"…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה