> שני סיפורים על ברכת המזון ביום הכיפורים / ר' שלמה שוק
מעשה באדם אחד בריון שבא לבית הכנסת ביום הכיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל של בשר בביתו, וישב בבית הכנסת אצל אחד שמכירו, ויאמר לו תן לי סידור שאתפלל בו כי שכחתי להביא הסידור עימי. וזה האיש הסתכל בו וידע שזה אכל בביתו ובא עתה לבית הכנסת, יען כי ראה שפמו יש בו לכלוך של תבשיל. והיה אצלו סידור של חול ופתח הסידור בברכת המזון וימסרנו לזה הבריון פתוח בברכת המזון. וראה הבריון שמקום שפתח לו אינו תפילה אלא ברכת המזון. ויאמר מי הגיד לך שאכלתי, ויאמר שער השפם שלך מכאן ומכאן... (בן איש חי)
את הסיפור השני שאני מביא שמעתי מפי מי שגדל בכפר ערבי ונולד לאם יהודיה. וסיפר שבילדותו הקניטוהו ילדי הכפר בקריאות 'יהוד' 'יהוד'. מכיוון שכאב את הפגיעה בו, החליט עם השנים לברר את השאלה מדוע הוא 'זוכה' ליחס משפיל שכזה מצד חבריו שבכפר. כשגדל ועמד כבר ברשות עצמו, שמע שליהודים הגרים בעיר הקרובה יש יום מיוחד בשנה והוא יום הכיפורים. בעיצומו של יום החליט לבדוק מה עושים יהודים בבית הכנסת. שינס מותניו וצעד לעיר הקרובה. משהגיע לעיר נכנס לבית הכנסת הראשון שנקרה בפניו. באותה שעה עמדו היהודים בשיא תפילת המוסף, שופכים את ליבם ומנידים את גופם לפני אביהם שבשמים. מכיוון שגם בריונים למיניהם (מהסיפור הקודם) נכנסו ובאו - צפוף היה. עמד אותו 'יהוד' כמו כולם, נדנד גופו כמו כולם כשבידו סידור שמצא כמו כולם. פתח באשר פתח בסידור, כשהוא מנסה שלא למשוך תשומת לב הסובבים, אך הנה דווקא אלו העומדים בסמוך אליו לנוכח הצפיפות, מביטים בו בתמיהה גדולה, לנוכח העובדה שהיה מתנדנד כמו כולם אך סידורו היה פתוח בברכת המזון...
מן המעלות המיוחדות של יום הכיפורים היא, שלתוך בית הכנסת באים מרחוק ומקרוב, צדיקים בינוניים ורשעים, כשלאחרונים שבהם נאה סיפורו של הבן איש חי. ולנו הדתיים נשאר הסיפור השני, שניתן את דעתנו ונייחד את תפילתנו מעבר לשאלה מה כולם עושים.
מעשהיה - סיפור לילדים
> סִפּוּר עִם סוֹף עָצוּב / הרב יקהת רוזן
שִׁעוּר גֵּאוֹגְרַפְיָה בְּקֹשִׁי הִתְחִיל, וּמִכָּל רַחֲבֵי הַכִּתָּה כְּבָר נִשְׁמְעוּ דִּבּוּרִים וְצִחְקוּקִים. הַמּוֹרָה נִסְּתָה לְהַשְׁתִּיק אֶת הַבָּנוֹת, לְשַׁכְנֵעַ וְגַם לְאַיֵּם, אַךְ הָרַעַשׁ הָלַךְ וְגָבַר. מֵרֶגַע לְרֶגַע הָלְכָה הַמְּהוּמָה וְגָבְרָה, וְהַמּוֹרָה פָּשׁוּט לֹא הִצְלִיחָה לְהִשְׁתַּלֵּט עַל הַבָּנוֹת וּלְהַעֲבִיר אֶת הַשִּׁעוּר.
זֶה לֹא הָיָה הַמִּקְרֶה הַיָּחִיד. לְמַעֲשֶׂה כָּךְ נִרְאָה כָּל שִׁעוּר עִם הַמּוֹרָה הַזֹּאת. הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַמּוֹרָה בֶּאֱמֶת הִשְׁתַּדְּלָה לִהְיוֹת טוֹבָה אֵלֵינוּ וּלְלַמֵּד אוֹתָנוּ בַּצּוּרָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר - אַךְ אוֹתָנוּ זֶה לֹא עִנְיֵן. מִשִּׁעוּר לְשִׁעוּר הֶעֱלֵינוּ אֶת רָמַת הַהַפְרָעוֹת. הַמּוֹרָה לֹא הִצְלִיחָה לְהַשְׁחִיל מִלָּה. עָשִׂינוּ מַה שֶּׁהִתְחַשֵּׁק לָנוּ לְלֹא כָּל שְׁלִיטָה.
כַּנִּרְאֶה שֶׁגַּם הַמְנַהֵל וְהַמְפַקַּחַת כְּבָר שָׁמְעוּ עַל הַבָּלָאגָן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בַּכִּתָּה, וְהֶחְלִיטוּ לִבְדֹּק אֶת הָעִנְיָנִים מִקָּרוֹב. לִפְנֵי בִּקּוּר הַמְפַקְּחוֹת רָצְתָה הַמּוֹרָה לְהַשְׁרוֹת אֲוִירָה רְגוּעָה. הִיא שׂוֹחֲחָה אִתָּנוּ בִּנְעִימוּת וְגַם חִלְּקָה לָנוּ סֻכָּרִיּוֹת. אַךְ אֲנַחְנוּ לֹא אָכַלְנוּ אֶת הַסֻּכָּרִיּוֹת. שָׁמַרְנוּ אוֹתָן, וּלְפֶתַע, בְּאֶמְצַע שִׁעוּר הַמִּבְחָן שֶׁל הַמּוֹרָה, הִתְחַלְנוּ לָשִׁיר וְלִזְרֹק עַל הַמּוֹרָה מְטַר סֻכָּרִיּוֹת, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הָיְתָה חֲתַן בַּר מִצְוָה... אֶת הַהַשְׁפָּלָה שֶׁהִיא עָבְרָה בְּאוֹתוֹ רֶגַע פָּשׁוּט אִי אֶפְשָׁר לְתָאֵר. הַיּוֹם, אֲנִי לֹא מְבִינָה אֵיךְ הָיִינוּ אַכְזָרִיּוֹת כָּל כָּךְ. כַּנִּרְאֶה לֹא הֵבַנּוּ שֶׁהַמּוֹרָה הִיא קֹדֶם כֹּל בֶּן אָדָם, לֹא חָשַׁבְנוּ שֶׁגַּם לָהּ יֵשׁ רְגָשׁוֹת, וְשֶׁאָסוּר לִפְגֹּעַ בָּהּ וּלְהַעֲלִיב אוֹתָהּ בְּצוּרָה כָּזֹאת.
בְּסוֹף אוֹתָהּ שָׁנָה הִתְפַּטְּרָה הַמּוֹרָה, וְשׁוּב לֹא חָזְרָה לְבֵית הַסֵּפֶר. אַף אַחַת מֵאִתָּנוּ לֹא חָשְׁבָה עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּצְאָה מֵאִתָּנוּ כֹּה מֻשְׁפֶּלֶת וְשֶׁאִבְּדָה אֶת פַּרְנָסָתָהּ בִּגְלָלֵנוּ. הִמְשַׁכְנוּ בְּדַרְכֵּנוּ. שָׁלֹשׁ שָׁנִים עָבְרוּ עַד שֶׁחֵלֶק מִן הַבָּנוֹת הֵחֵלּוּ לִקְלֹט אֶת חֻמְרַת הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשִׂינוּ אָז. אֶפְרָת וּמִרְיָם הֶחְלִיטוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה. הֵן הִשִּׂיגוּ אֶת הַטֶּלֶפוֹן שֶׁל הַמּוֹרָה וְהִתְקַשְּׁרוּ אֵלֶיהָ:
- "מִי זֶה?" שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה בְּחַשְׁדָנוּת.
- "זֶה אֲנַחְנוּ, אֶפְרָת וּמִרְיָם. לָמַדְנוּ בְּכִתָּתֵךְ לִפְנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעוֹת לָמָה הִתְנַהַגְנוּ אָז כָּל כָּךְ גָּרוּעַ. הָיִינוּ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת וְטִפְּשׁוֹת. עַכְשָׁו, כְּשֶׁבָּגַרְנוּ קְצָת, אֲנַחְנוּ רוֹצוֹת לְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ סְלִיחָה, הַמּוֹרָה, בִּשְׁמֵנוּ וּבְשֵׁם הַחֲבֵרוֹת".
- "שֶׁאַתֶּן תְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי סְלִיחָה?!" - צָעֲקָה הַמּוֹרָה - "וּמָה אַתֶּן חוֹשְׁבוֹת, שֶׁאֲנִי אֶסְלַח לָכֶן? אַתֶּן יוֹדְעוֹת מָה אֲנִי עָבַרְתִּי מֵאָז? זֶה כְּבָר אָבוּד! הַלְוַאי שֶׁה' יִסְלַח לָכֶן, כִּי אֲנִי כְּבָר לֹא!"
הַשְׁתַּיִם הִצִּיעוּ שֶׁיַּאַסְפוּ חֲתִימוֹת מִכָּל הַכִּתָּה לְשֶׁעָבַר, שֶׁכֻּלָּן מִתְחָרְטוֹת וּמְבַקְּשׁוֹת סְלִיחָה. אַךְ הַמּוֹרָה רַק כָּעֲסָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר. "זֶה לֹא יַעֲזֹר!" פָּסְקָה "אֶת הָרַע שֶׁעֲשִׂיתֶן לִי כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב. אוּלַי בִּמְקוֹם זֶה, תֵּלְכוּ וּתְפַרְסְמוּ לְכֻלָּם מָה עֲשִׂיתֶן לִי, אֵיךְ בִּיַּשְׁתֶּן אוֹתִי, אֵיךְ הִתְנַהַגְתֶּן אֵלַי, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יֵדְעוּ שֶׁכָּךְ לֹא מִתְנַהֲגִים לְמוֹרָה" אָמְרָה וְטָרְקָה אֶת הַטֶּלֶפוֹן.
אֶפְרָת וּמִרְיָם וּקְבוּצַת הַחֲבֵרוֹת שֶׁעָמְדָה מִסְּבִיבָן וְהִקְשִׁיבָה נִשְׁאֲרוּ הֲמוּמוֹת. כֻּלָּנוּ פָּרַצְנוּ בִּבְכִי הִיסְטֶרִי, וְהֵבַנּוּ עַד כַּמָּה הִרְחַקְנוּ לֶכֶת. אַחַר כָּךְ נִסִּינוּ לַחְשֹׁב אֵיךְ אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתָּהּ וּלְשַׁכְנֵעַ אוֹתָהּ שֶׁתִּסְלַח, אַךְ הִתְבָּרֵר שֶׁהַמַּצָּב עוֹד חֲמוּר בְּהַרְבֵּה. לְמַעֲשֶׂה אַחֲרֵי אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׂבָּהּ שִׁגַּעְנוּ אוֹתָהּ כָּל כָּךְ, לָקְתָה הַמּוֹרָה בְּנַפְשָׁהּ וְיָצְאָה מִדַּעְתָּהּ. הִיא לֹא חָזְרָה עוֹד לַעֲבֹד בְּשׁוּם עֲבוֹדָה אַחֶרֶת. חַיֶּיהָ וְחַיֵּי מִשְׁפַּחְתָּהּ הִשְׁתַּנּוּ לִבְלִי הַכֵּר.
הַאִם יֵשׁ דֶּרֶךְ לְכַפֵּר עַל חֶטְאֵנוּ? הַאִם נַגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁבּוֹ תּוּכַל הַמּוֹרָה אֵי פַּעַם לִסְלֹחַ לָנוּ?
וְאַתֶּם הַקּוֹרְאִים, אָנָּא פַּרְסְמוּ אֶת הַסִּפּוּר, כְּדֵי שֶׁהוּא לֹא יַחְזֹר שׁוּב. זִכְרוּ שֶׁגַּם הַמּוֹרֶה הוּא בֶּן אָדָם, וּלְעוֹלָם לְעוֹלָם אַל תִּפְגְּעוּ בּוֹ בְּאֹפֶן אִישִׁי וְאַל תְּמָרְרוּ אֶת חַיָּיו.
(עפ"י סיפור שקיבלתי משתי בנות הכיתה, השמות בדויים)
מתוך "שבת בשבתו" - גיליון 1292: האזינו ח' בתשרי תש"ע 22/09/2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה