תאריך עברי

יום רביעי, 16 בפברואר 2011

סיפור: חיכה לאורח (מתוך שיחת השבוע-חב"ד)

יצחק, אברך חסידי תושב סטמפורד־ היל בלונדון, יצא לנסיעת עסקים שגרתית בצפון אנגליה. תמיד הקפיד לחזור לביתו לקראת השבת, אבל הפעם ההשגחה העליונה סובבה את הדברים אחרת.

זה קרה לפני כיובל שנים. תקלה במכוניתו אילצה אותו לגרור את הרכב אל מוסך סמוך. שם בילה שעות רבות עד תיקון התקלה. התברר לו כי כבר לא יצליח לחזור ללונדון לפני כניסת השבת. יצחק מצא את עצמו מתכונן לשבת בעיירה קטנה, שאין הוא מכיר בה איש. הוא שכר חדר במלון, הצטייד במעט מזון כשר, ולקראת כניסת השבת פנה אל בית־הכנסת. זה היה בית־כנסת מהודר יחסית, אולם שררה בו עזובה. אך בקושי התקבץ מניין מתפללים, וגם הללו לא נראו שומרי תורה ומצוות.

לפתע ניגש אליו זקן, עטור זקן עבות, לחץ את ידו לשלום ובאנגלית עילגת שאל, כמעט בתחינה: "האם תואיל להיות אורחי בשבת?". יצחק הופתע וענה ביידיש כי ישמח להיענות להזמנה. פני הזקן אורו, הוא חזר למקומו והתפילה החלה.

אחרי התפילה שאל יצחק את הזקן לשמו, והוא ענה כי שמו יעקב פרנקינוביץ', אך הוא קרוי יענקל. בינתיים הגיעו אל דירתו. היה עליהם לטפס במדרגות רבות, ויצחק הבחין כי הדבר מכביד מאוד על הזקן.

בדירה הקטנה היה השולחן ערוך לשני סועדים. יצחק הבין כי הזקן מתגורר לבדו, ותמה למה ערך שולחן לשניים. יענקל חייך והשיב כי מאז ומעולם הוא ממתין לאורח ונוהג להכין לו מקום. זו הייתה סעודה מיוחדת במינה. השניים בילו בצוותא בדברי תורה ובשירי שבת עד שעה מאוחרת. בסיומה פנה האורח לחזור אל מלונו, אך הזקן התחנן שיישאר ללון אצלו. כל אותה עת ניקרה במוחו של יצחק השאלה מדוע אין מארחו עובר לגור בעיר גדולה, בין יהודים שומרי מצוות כמותו. בטרם שכב לישון אמר לו יענקל כי הוא מבטיח לספר לו בסעודה השלישית את סיפור חייו.

במשך הלילה השתעל הזקן תכופות שיעול קשה וממושך. בבוקר ניסה יצחק לשכנע אותו שלא יֵ לך לבית־ הכנסת, אולם הזקן לא היה מוכן לשמוע על כך. בהילוכם האיטי הלוך וחזור לבית־ הכנסת ובמשך השבת כולה נקשרה בין השניים ידידות חמה. במיוחד התפעל יצחק מאמונתו העזה של האיש ומהתמימות שבה עבד את בוראו.

בהגיע הסעודה השלישית פתח הזקן בסיפורו, כפי שהבטיח. הוא נולד ברוסיה. בשלב מסויים החליט סבו כי רוסיה אינה מקום בטוח, והמשפחה היגרה לאנגליה. הם הגיעו לעיירה זו, וכאן חיו חיי עוני, אולם בלי פחד ורדיפות. בעקבותיהם היגרו לעיירה עוד משפחות יהודיות, ונוצרה קהילה יהודית מכובדת. סבו וסבתו היו מכניסי אורחים, וסבו נהג לתת מתנה הגונה לכל נצרך, או הלוואה למי שהתבייש לקבל מתת־יד. ברבות הימים סחפה רוח ה'ק ִ דמה' את בני הקהילה. הדור הצעיר התפזר הרחק מההורים, וגם בניו ביניהם. עוד בחיי סבו הציע לו יענקל לעבור למקום שבו יש חיים יהודיים הולמים יותר. הסב סירב. הוא טען כי בהיותם מעמודי התווך של הקהילה, חובה עליהם להישאר. לפני פטירתו ביקש הסב מנכדו לא לעזוב את המקום. הוא סבר כי עצם העובדה שבביתו יוכל יהודי להתארח ולאכול כשר, היא סיבה מספקת להישאר.

"מי יודע, אולי יבוא לכאן אורח באחד הימים, ואתה תקיים בו את מצוות הכנסת אורחים", אמר לו.

יצחק קלט לפתע כי בעצם הוא האורח שהזקן חיכה לו כל ימיו.

דמעות עמדו בעיניו. הזקן נתקף שוב בשיעול קשה ואמר: "אינך צריך לרחם עליי. להפך, אינך יודע כמה אני אסיר תודה לך על שזיכית אותי במצוות הכנסת אורחים. עתה אני חש שמילאתי את שליחותי". במוצאי השבת מיהר יצחק לחזור לביתו, אולם הבטיח לשוב לעיירה. הוא רצה להביא לזקן מתנה נאה ולדרוש בשלומו.

כעבור כמה ימים אכן חזר, ופנה היישר אל דירתו של הזקן. לדפיקותיו לא בא מענה. מודאג מיהר יצחק אל בית־הכנסת ושאל את הגבאי לשלום הזקן.

הגבאי הביט בו בעצב ואמר: "ביום ראשון הוא בא לבית־הכנסת, נתקף בשיעול קשה ונפטר. "רגע אחד", המשיך הגבאי, "אתה האורח שהיה כאן? יש לי משהו בשבילך". הוא הוציא חבילה ועליה רשום שמו של יצחק. "את החבילה השאיר יענקל על השולחן בדירתו". נרגש פתח יצחק את החבילה. היו בה כמה ספרים ומכתב. הוא החל לקרוא: "ידידי היקר, הנני מרגיש כי אלה ימיי האחרונים. ביקורך הסב לי נחת ועונג, ואני מקווה שזכות המצווה תעמוד לי בעולם האמת.

את הסידור והחומש אני מעביר לרשותך, ומאחל לך כי תגדל את ילדיך בדרך התורה". דמעות עמדו בעיניו. כששמע שאין מי שיאמר קדיש אחרי הזקן, הבטיח לעשות זאת. מאז הנהיג יצחק בביתו להכין תמיד מקום לאורח שאולי יבוא. היה בכך גם זיכרון להקרבה הגדולה של יענקל כל חייו בעבור מצוות הכנסת אורחים.


מתוך שיחת השבוע גליון מספר 1259 פרשת כי תשא תשע"א

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה