פטריק, נכדה של יעטא רובינשטיין - שמואל לובינשטיין ומשה טלדון עם סיפור מדהים מאירלנד

פטריק, נכדה של יעטא רובינשטיין - שמואל לובינשטיין ומשה טלדון עם סיפור מדהים מאירלנד

המסורת המוזרה של אבא - סיפורים בני ימינו

המסורת המוזרה של אבא - סיפורים בני ימינו

הרב אמר שאסור לשתות אצלך תה. סיפור על רבי מרדכי אליהו (שבת בשבתו)

מעשהיה - סיפור לילדים > יֵשׁ לָךְ אֹמֶץ? / הרב יקהת רוזן

פַּעַם אַחַת פָּנְתָה אֶל הָרַב מָרְדְּכַי אֵלִיָּהוּ זצ"ל תַּלְמִידָה שֶׁלָּמְדָה בְּמוֹסָד כָּלְשֶׁהוּ בִּבְנֵי בְרַק. הִיא סִפְּרָה לוֹ שֶׁלִּכְבוֹד אֵרוּעַ בְּבֵית הַסֵּפֶר הִיא הֵבִיאָה עוּגָה. לְהַפְתָּעָתָהּ מְנַהֵל הַמּוֹסָד הוֹרָה לַתַּלְמִידוֹת לֹא לֶאֱכֹל מֵהָעוּגָה שֶׁלָּהּ. הַסִּבָּה לְכָךְ הָיְתָה שֶׁבְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ תַּלְמִידָה נָהֲגוּ לֶאֱכֹל בִּשְׁנַת שְׁמִיטָה מִיְּרָקוֹת שֶׁגָּדְלוּ עַל פִּי "הֶתֵּר הַמְּכִירָה". הֶתֵּר זֶה לֹא מְקֻבָּל עַל חֵלֶק מֵהָרַבָּנִים, וְלָכֵן סָבַר הַמְנַהֵל שֶׁמִּשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה אוֹכֶלֶת אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ בְּכַשְׁרוּת רְאוּיָה. הַדְּבָרִים הִגִּיעוּ לְאָזְנֵי הַתַּלְמִידָה וְהִיא נִפְגְּעָה. הִיא הִגִּיעָה אֶל הָרַב אֵלִיָּהוּ מְבֻיֶּשֶׁת, סִפְּרָה לוֹ עַל הַדָּבָר, וְשָׁאֲלָה מֶה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת. בִּתְגוּבָה שָׁאַל אוֹתָהּ הָרַב: "יֵשׁ לָךְ אֹמֶץ?". הַנַּעֲרָה לֹא הֵבִינָה לְמָה חוֹתֵר הָרַב בִּדְבָרָיו, אַךְ עָנְתָה שֶׁכֵּן. "אִם כֵּן" אָמַר לָהּ הָרַב מָרְדְּכַי אֵלִיָּהוּ "כְּשֶׁתַּגִּיעִי בְּהִזְדַּמְּנוּת קְרוֹבָה לְרֹאשׁ הַמּוֹסָד הַבַּיְתָה בְּשַׁבָּת, תְּסָרְבִי לִשְׁתּוֹת, וְאִם הוּא יִשְׁאַל אוֹתְךָ מַדּוּעַ אֵינֵךְ שׁוֹתָה, תַּגִּידִי לוֹ שֶׁהָרַב אֵלִיָּהוּ אָמַר שֶׁאָסוּר לָךְ". וְאָכֵן, יוֹם אֶחָד הִגִּיעוּ הַתַּלְמִידוֹת לְהִתְאָרֵחַ בְּשַׁבָּת אֵצֶל רֹאשׁ הַמּוֹסָד. בְּנֵי הַבַּיִת הִגִּישׁוּ כּוֹסוֹת תֵּה מַהֲבִילוֹת לָאוֹרְחוֹת. הֵן הֵכִינוּ זֹאת, כְּמִנְהָגָם, מִתַּמְצִית תֵּה שֶׁהוּכְנָה מִלִּפְנֵי שַׁבָּת, וְהֻנְּחָה מֵעַל הַמֵּחַם כָּל הַשַּׁבָּת כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל חֻמָּהּ. כָּל הַתַּלְמִידוֹת לָגְמוּ בַּהֲנָאָה, אַךְ אוֹתָהּ תַּלְמִידָה סֵרְבָה לִשְׁתּוֹת. כְּשֶׁשָּׁאַל אוֹתָהּ הָרַב מַדּוּעַ אֵינָהּ שׁוֹתָה, נָבוֹכָה הַתַּלְמִידָה, וְהִסְבִּירָה כִּמְעַט בִּלְחִישָׁה: "הָרַב מָרְדְּכַי אֵלִיָּהוּ הוֹרָה לִי לֹא לִשְׁתּוֹת אֶצְלְכֶם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ כַּשְׁרוּת בְּבֵיתְכֶם". רֹאשׁ הַמּוֹסָד נִדְהַם. לְרֶגַע חָשַׁב לִגְעֹר בַּתַּלְמִידָה עַל חֻצְפָּתָהּ, אַךְ מִיָּד הִתְעַשֵּׁת, וְהֵבִין שֶׁאִם הִיא אוֹמֶרֶת זֹאת מִפִּי הָרַב אֵלִיָּהוּ, אֲזַי אֵין חֻצְפָּה בַּדָּבָר, וְאַדְּרַבָּה, יֵשׁ לַחְקֹר וּלְהָבִין בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. כְּבָר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְקַשֵּׁר אוֹתוֹ רַב לָרַב אֵלִיָּהוּ, וְשָׁאַל אוֹתוֹ מַדּוּעַ אָמַר כָּךְ לְאוֹתָהּ הַתַּלְמִידָה. הָרַב אֵלִיָּהוּ הִסְבִּיר לוֹ שֶׁלְּפִי דַּעַת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ הוּא מֵכִין אֶת הַתֵּה, כָּךְ שֶׁהוּא מוֹזֵג מַיִם רוֹתְחִים עַל תַּמְצִית הַתֵּה - נֶחְשָׁב בִּשּׁוּל (גַּם אִם הַתַּמְצִית חַמָּה), וְאִם זֶה בִּשּׁוּל - אָסוּר לִשְׁתּוֹת תֵּה שֶׁבֻּשַּׁל בְּשַׁבָּת. רֹאשׁ הַמּוֹסָד הִתְפַּלֵּא: "וַהֲלֹא לְפִי הָרְמָ"א מֻתָּר הַדָּבָר, וְכָךְ נוֹהֲגִים כָּל הָאַשְׁכְּנַזִּים! הַאִם לְפִי דְּבָרֶיךָ, כְּבוֹד הָרַב, אָסוּר לִסְפָרַדִּי לִשְׁתּוֹת אֵצֶל אַשְׁכְּנַזִּי וּלְאַשְׁכְּנַזִּי לֶאֱכֹל אֵצֶל סְפָרַדִּי?" "לֹא וָלֹא" אָמַר הָרַב "לְפִי דַעְתִּי מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁאִם יֵשׁ דֵּעָה בַּהֲלָכָה שֶׁזֶּה מֻתָּר, אֵין בָּזֶה אִסּוּר אֲכִילָה בְּשַׁבָּת. גַּם אִם אֲנִי נוֹהֵג בְּמִנְהָג אַחֵר, בְּכָל זֹאת מֻתָּר לִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת מֵאָדָם שֶׁנּוֹהֵג הֶתֵּר בַּדָּבָר עַל פִּי דַּעַת חֲכָמִים אֲחֵרִים. אֲבָל לְפִי דַעְתְּךָ, שֶׁעוּגָה שֶׁבֻּשְּׁלָה בְּתַנּוּר בְּכֵלִים שֶׁבָּהֶם נֶאֱפוּ יְרָקוֹת שֶׁל 'הֶתֵּר מְכִירָה' אָסוּר לְאָכְלָהּ - גַּם הַתֵּה שֶׁלְּךָ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה לְתַלְמִידָה סְפָרַדִּיָּה..." "טָעִיתִי, חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי" אָמַר רֹאשׁ הַמּוֹסָד לָרַב. "אֶת הַהִתְנַצְּלוּת הַזּוֹ תַּגִּיד לִפְנֵי כָּל הַתַּלְמִידוֹת, לֹא רַק לְפָנַי בַּטֶּלֶפוֹן" - אָמַר לוֹ הָרַב אֵלִיָּהוּ "כָּל מִי שֶׁשָּׁמְעָה עַל הָאִסּוּר כִּבְיָכוֹל לֶאֱכֹל מֵהָעוּגָה, צְרִיכָה גַּם לִשְׁמֹעַ שֶׁכֵּן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת זֹאת!" "אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי. אֶעֱשֶׂה זֹאת בְּהִזְדַּמְּנוּת קְרוֹבָה" אָמַר רֹאשׁ הַמּוֹסָד. וְהִמְשִׁיךְ: "וּמָה עִם הַתֵּה שֶׁלִּי, הוּא לֹא טָרֵף?" "עַכְשָׁו לֹא" נַעֲנָה הָרַב אֵלִיָּהוּ בְּחִיּוּךְ... (עפ"י הספר "אביהם של ישראל" מאת הרב שמואל אליהו)

שבת בשבתו

חכמי ישראל: רבי ישראל זיתון מתוניס (מתוך שבת בשבתו)

אישי ישראל > פוסק חד ומחודד / הרב אורי דסברג

"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים" כאשר הבאיי (מלך תוניס) הורה לראשונה על פתיחת בתי דין רשמיים בארצו בשנת תרנ"ח (1898 - בתי דין אלו החזיקו עד תשי"ח כשחביב בורגיבה נשיא תוניס פקד על סגירתם) מונה הרב ישראל זיתון להיות ראש ועד בית הדין. מלבד היותו תלמיד חכם, וגם תלמידם של חכמים (הרב ישועה בסיס, מחבר הספר אבני-צדק; הרב אברהם יצחקי מחבר משמרות-כהונה; והרב אברהם חג'אג' מחבר 'זרעו של אברהם') היה בעצמו סוחר בשעווה, ובתור איש מסחר היה בקי גם במילי דעלמא, וחכמתו זו עמדה לו בעת שחקר בעלי דין ועדים. עמו ישבו לדין הרב משה חיים זיתון והרב דוד ג'אוי, ועל פסקי הדין שלהם היו חותמים יח"ד - ישראל, חיים, דוד. מבין שלושתם נולד הספר שו"ת משפט-כתוב, אך גם בו נוטל הר"י זיתון את המקום המרכזי. לאחד מעורכי הדין שטען בפניו שכוונת השולחן-ערוך שונה מהפירוש שהוא נתן לה, ענה: לך יש שני שולחן-ערוך, אחד של מרן ר' יוסף קארו, והשני - כיסך; לי יש רק שולחן-ערוך אחד. כלומר, לך יש נגיעה כספית, ולכן אתה מפרש את כוונת השו"ע כפי שאתה מפרש. עורך דין אחר מצא, לדעתו, שפסק דין אחר של הרב סותר את מה שפסק לו עתה, ותבע אותו בפני בית המשפט של המדינה. הדברים נסתיימו בנזיפה לעורך הדין, כיון שהרב פרשׂ לפני בית המשפט את החילוקים הדקים שיש בין שני פסקי הדין. הר"י זיתון הצטיין בכוח הכרעה ושיפוט חד-משמעיים. הוראותיו לא השאירו מקום לספק. וכך פירש את דברי ר' יהודה הלוי בפיוטו "אתה כוננת מישרים" (פיוט לימים נוראים): "דרך חיים הודעתני וחוננתי שֵׂכֶל כּוֹבֵשׁ" - 'כובש' פירושו מכריע, ללא כל פקפוק. כדרכם של חכמי ספרד היה מרבה להשתמש במליצות שאולות. במקום שכתב "וְצִלָּה גם היא" (על סמך בראשית ד,כב) התכוון גם אנו מתפללים (לשון צלי וצלותא) לשלומך. מקבל מכתב שבראשו נכתב הביטוי "יקדים קנה שר האלף שטי אותותי" צריך היה להבין שהכותב מקדים קנה (עט, קולמוס, על סמך הוראת חז"ל שלא להקדים קנה לוושט) ודורש בשלומו של הנמען, אלף ש"ר = שלום רב. וכל זאת הוא מקדים לשטי, שורות, אותיותיו, לגוף מכתבו. כמובן, זהו סגנון המכביד על הקורא, אבל גם מחייב אותו להעמיק ולהבין את שנכתב אליו. כשהיו טוענים לפניו טענות רבות, היה אומר שהכמות באה על חשבון האיכות, וראייה לכך: "משרבו - בטלו". הרב ישראל זיתון נפטר בי"ט באב תרפ"א (1921) בהגיעו לגיל 81, שנחשב אז כגיל מופלג, וכפי שהספידו הרב כלפון כהן, שרבי ישראל זכה לזקנה ולשיבה, ובסוף ימיו נתעלה מראש וועד בית דין להיות אב בית דין. כבד את אביך ואת אמך(ה,טו). עד כמה היא מצות כיבוד אם למדנו מרבי טרפון, שעליו מספרת הגמרא (קידושין לא,ב): "כל אימת דהוות [אמו] בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה" – כל פעם שרצתה אמו לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה גוחן כדי לשמש לה כמדרגה. 'פוריא' אפוא משמעותו: מיטה. ובכך מצא הר"י זיתון מקור לרמב"ם שפסק שאת מצות 'עד דלא ידע' בפורים מקיימים "עד שישתכר ויירדם בשכרות" (הל' מגילה ב,טו). וקשה, הרי בגמרא (מגילה ז,ב) "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא", ולא נאמר מאומה על שינה? אבל אם 'פוריא' פירושו מיטה, הרי זהו מה שאמר רבא: שלא ישתכר אדם ברחובות ובשווקים, אלא במיטתו.

שבת בשבתו

אמרה חכמה: איך צריך לבכות לה'

כשבוכה, יזהר האדם לבכות רק בכיה נכונה, של געגועים
ולא בכיה של תרעומת ותלונה.
כי צריך להזהר מאוד לא לפול לבכיה של חינם,
שהיא המביאה וגורמת לכל החורבנות



הרב שלום ארוש

Pitgam.com