תאריך עברי

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

תפילתה של העגונה - סיפורים בני ימינו

תפילתה של העגונה


רבי מרדכי אליהו זצ"ל – שלימים כיהן כרב הספרדי הראשי של ישראל – היה הדיין הצעיר ביותר בישראל כאשר הצטרף לבית הדין בעיר באר-שבע. אפילו בגיל צעיר-יחסית זה, הוא נודע כתלמיד מבריק, יוצא דופן בדאגתו האישית לצרכיהם של כל האנשים שפגש.

זמן קצר לאחר שנתמנה למשרה זו, הבחין באישה היושבת מחוץ למשרדי הרבנים וקוראת פרקי תהלים כשדמעות בעיניה. מחזה זה חזר ונשמה במשך ימים רבים, כשהיא יושבת מחוץ לבית הדין מבוקר ועד ערב.

"אמרי לי מה מעשייך כאן", שאל אותה יום אחד הרבי אליהו. "מדוע את יושבת ליד בית הדין וקוראת פרקי תהלים בכל יום?"

היא השיבה במבטא מרוקאי כבד, "לאחרונה עליתי ממרוקו לישראל. ומיד כשהתיישבתי בבאר שבע חיפשתי את הרבנות המקומית.

" במרוקו בעלי היה נהג מונית. עשרה ימים אחרי החתונה שלנו הוא נסע מעיר אחת לשנייה ומאז לא ראיתי אותו שוב. שמעתי שהוא מת בתאונה מעולם לא מצאתי את גופתו או את מי שקבר אותו, ומכיוון שכך נותרתי עגונה.

"כעת כשהגעתי לארץ חשבתי לעצמי שאולי בארץ יהיה רב שיוכל לעזור לי ואוכל להינשא השנית. לכן אני מגיעה לכאן מדי יום להתפלל."

"אז מדוע לא נכנסת לבית הדין כדי לשוחח עמנו?" לא הבין הרב.

"מי אתם?" השיבה האישה. "אינכם אלא שליחים. אני מתפללת לאלוקים, בורא עולם. רק בידו נתון גורלי!"

הרב אליהו נדהם והתפלא נוכח אמונתה העזה של האישה. הוא נסע לנתיבות, לרבי ישראל אבו-חצירא, "הבבא סאלי", שבא ממרוקו.

הבבא סאלי הפנה אותו לאחיו, הבבא שאקי. "הוא מכיר את כולם. הוא יוכל לומר לך מי היה אחראי על הקבורה באותה תקופה", אמר לו.

הרב אליהו לא בזבז זמן ומיהר לנסוע מנתיבות לרמלה, שם התגורר הבאבא שאקי. החכם מרמלה אמר לו שהאחראים על הקבורה עלו ארצה לפני שמונה חודשים. "אחד גר בקרית אתא והשני גר בדימונה". הוא נתן לרב אליהו את כתובתם המדויקת של שניהם.

המשיך הרב ונסע לדימונה, העיר הקרובה בין השתיים. כשהגיע לביתו של חופר הקברים, ראה פתק על הדלת האומר כי אב הבית הלך לעולמו לפני ימים ספורים. הרב אליהו הגיע בדיוק בזמן לתפילת מנחה. הוא הצטרף לתפילות ולאחר מכן אמר כמה מלות תנחומים למשפחה.

בתקווה שמישהו שם יוכל לתת לו רמז שיעזור לו בחיפושיו, חזר על סיפורה של האישה.

כאשר סיפר את הסיפור עם המונית והזכיר את שמו של המנוח, איש זקן, לבוש גלימה מרוקנית מסורתית, זינק מפינת החדר. "אני וחברי – עליו השלום – יחדיו חפרנו את הקבר וקברנו את נהג המונית!"

הרב אליהו מיהר להושיב עוד שניים ויצר 'בית דין' שגבה עדות מהאיש. כבר למחרת העניק הרב אליהו היתר לאישה להינשא שנית.

כאשר סיפר לדיינים בבית הדין בבאר-שבע את הסיפור כולו, הכריז הרב אליהו, "זוהי כוחה של תפילה הבאה מלב כנה".



מתוך אתר בית חבד:
תפילתה של העגונה - סיפורים בני ימינו

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

הדלקת נרות שבת בשנת 2100 - סיפור

> נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַמַּתְמִידוֹת... / הרב יקהת רוזן

"נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַיְקָרוֹת, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת שַׁבָּת! הַשַּׁבָּת זְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת בְּשָׁעָה 16:17". מוֹדָעָה כָּזוֹ הִתְפַּרְסְמָה בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים מִדֵּי יוֹם שִׁשִּׁי בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָעִתּוֹן הָאֲמֶרִיקָאִי הַנָּפוֹץ "נְיוּ יוֹרְק טַיְימְס". יְהוּדִיּוֹת רַבּוֹת קָרְאוּ מוֹדָעָה זוֹ וְיָדְעוּ מָתַי לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת, וְהֵן כַּמּוּבָן הֶעֱרִיכוּ מְאֹד אֶת הָעִתּוֹן, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁהוּא עִתּוֹן שֶׁל גּוֹיִים, בְּכָל זֹאת הֶחְלִיט הָעוֹרֵךְ לְהַקְדִּישׁ מָקוֹם לְמוֹדָעָה עַל הַדְלָקַת נֵרוֹת.

רַק מְעַטִּים יָדְעוּ אֶת הָאֱמֶת.

הָאֱמֶת הִיא שֶׁלָּעוֹרֵךְ לֹא הָיָה שׁוּם עִנְיָן בְּמוֹדָעָה עַל הַדְלָקַת נֵרוֹת. מִסְפַּר שָׁנִים לִפְנֵי כֵן, בָּאָה מִשְׁלַחַת יְהוּדִית וְנִסְּתָה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתוֹ לָשִׂים בְּעִתּוֹנוֹ מוֹדָעָה עַל הַדְלָקַת נֵרוֹת. הֵם הִסְבִּירוּ לוֹ שֶׁזֶּה חָשׁוּב לַיְּהוּדִים הָרַבִּים שֶׁקּוֹרְאִים אֶת הָעִתּוֹן, וְטָעֲנוּ שֶׁזֶּה יַגְדִּיל עֲבוּרוֹ אֶת מְכִירוֹת הָעִתּוֹן לַיְּהוּדִים. אַךְ הָעוֹרֵךְ לֹא קִבֵּל אֶת דִּבְרֵיהֶם. "לֹא!" הִסְבִּיר הָעוֹרֵךְ לַנָּצִיג הַיְּהוּדִי שֶׁיָּשַׁב מוּלוֹ "לֹא אוּכַל לְבַזְבֵּז מָקוֹם עַל מוֹדָעָה שֶׁמְּעַנְיֶנֶת רַק מְעַט יְהוּדִים. מָה אִכְפַּת לְקוֹרְאֵי הָעִתּוֹן שֶׁלִּי בְּאֵיזוֹ דַּקָּה יַדְלִיקוּ הַיְּהוּדִים נֵרוֹת שַׁבָּת? לְכוּ וּפַרְסְמוּ בְּעִתּוֹנִים שֶׁל יְהוּדִים...".

אַךְ הַנָּצִיג הַיְּהוּדִי לֹא וִתֵּר בְּקַלּוּת. "כַּמָּה עוֹלָה מוֹדָעַת פִּרְסֹמֶת בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן שֶׁל הָעִתּוֹן?" שָׁאַל. "הוֹ, זֶה הַרְבֵּה. מוֹדָעָה קְטַנָּה תַּעֲלֶה לְפָחוֹת אַלְפַּיִם דּוֹלָר לְכָל פַּעַם. הֲרֵי הָעַמּוּד הָרִאשׁוֹן הוּא הָעַמּוּד שֶׁכֻּלָּם קוֹרְאִים, וְלָכֵן הַמּוֹדָעוֹת שָׁם הֵן הַיְקָרוֹת בְּיוֹתֵר" עָנָה הָאִישׁ. "טוֹב, אָנוּ נִבְדֹּק אֶת הַדָּבָר" עָנָה הַיְּהוּדִי.

לֹא עָבַר זְמַן רַב, וְהֻשַּׂג תּוֹרֵם, אִישׁ בַּעַל כֶּסֶף רַב, שֶׁלְּמַעַן פִּרְסוּם הַמִּצְוָה הִסְכִּים לְשַׁלֵּם אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם. הוּא שִׁלֵּם לָעִתּוֹן כְּאִלּוּ עֲבוּר מוֹדָעַת פִּרְסֹמֶת אַלְפַּיִם דּוֹלָר לְכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ, וּבַשֶּׁטַח שֶׁהֻקְצָה עֲבוּרוֹ הִכְנִיס אֶת הַמּוֹדָעָה שֶׁעָלֶיהָ סִפַּרְנוּ לְמַעְלָה: "נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַיְקָרוֹת, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת שַׁבָּת. הַשַּׁבָּת זְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת בְּשָׁעָה..."

עָבְרוּ הַשָּׁנִים. הַתּוֹרֵם נֶאֱלַץ מִסִּבּוֹת שׁוֹנוֹת לְהַפְסִיק אֶת הַתַּשְׁלוּם, וְהַמּוֹדָעָה חָדְלָה מִלְּהִתְפַּרְסֵם.

לִקְרַאת תְּחִלַּת הַשָּׁנָה הַלּוֹעֲזִית 2000, שֶׁהִיא מִסְפָּר עָגֹל וְיָפֶה, הֶחְלִיט עוֹרֵךְ הָעִתּוֹן לְהוֹצִיא עִתּוֹן מְיֻחָד. בָּעִתּוֹן הַמְיֻחָד הוֹפִיעוּ כַּתָּבוֹת מוּזָרוֹת מְאֹד. הַכּוֹתֶרֶת הָרָאשִׁית הָיְתָה: "מַמְשִׁיךְ הַוִּכּוּחַ עַל הַחֹק בְּעַד זְכוּת הַצְבָּעָה לְרוֹבּוֹטִים לְבֵית הַנִּבְחָרִים". כּוֹתֶרֶת אַחֶרֶת עָסְקָה בְּהִצְטָרְפוּת קוּבָּה לִבְרִית הַמְּדִינוֹת שֶׁל אַרְצוֹת הַבְּרִית. כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁקּוּבָּה הִיא מֵהָאוֹיְבִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל אַרְצוֹת הַבְּרִית, וְהַיְדִיעָה עַל הַהִצְטָרְפוּת שֶׁלָּהּ נִרְאֲתָה מַפְתִּיעָה בְּיוֹתֵר. כָּךְ כָּל הָעִתּוֹן הָיָה מָלֵא בִּידִיעוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת. אִם הִתְפַּלֵּאתֶם מַה פֵּשֶׁר הָעִתּוֹן הַמּוּזָר, צְרִיכִים הֱיִיתֶם לִרְאוֹת אֶת הַתַּאֲרִיךְ שֶׁבְּרֹאשׁ הַגִּלָּיוֹן – 1 בְּיָנוּאָר שְׁנַת 2100, כְּלוֹמַר כַּעֲבֹר מֵאָה שָׁנָה. הָיָה זֶה כַּמּוּבָן עִתּוֹן דִּמְיוֹנִי-עֲתִידָנִי, שֶׁכֻּלּוֹ פְּרִי דִמְיוֹנָם שֶׁל כַּתָּבֵי הָעִתּוֹן, וּמְנַסֶּה לְנַבֵּא מַה יִּקְרֶה עוֹד זְמַן רַב כָּל כָּךְ.

הַמּוּזָר הָיָה שֶׁבְּרֹאשׁ אוֹתוֹ עַמּוּד הוֹפִיעָה מוֹדָעָה מֻכֶּרֶת: "נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַיְקָרוֹת, הַדְלִיקוּ נֵרוֹת שַׁבָּת! הַשַּׁבָּת זְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת בְּשָׁעָה: 16:27". זֶה הָיָה כָּל כָּךְ מוּזָר וְלֹא שַׁיָּךְ לָעִתּוֹן הָעֲתִידָנִי הַזֶּה, שֶׁהַמּוֹדָעָה הַזֹּאת הִקְפִּיצָה כַּמָּה וְכַמָּה עִתּוֹנָאִים אֲחֵרִים. עִתּוֹנַאי עַקְשָׁן אֶחָד הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לְעוֹרֵךְ הָעִתּוֹן וְשָׁאַל אוֹתוֹ בְּמַפְגִּיעַ: "אֱמֹר נָא לִי, מַה פֵּשֶׁר הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁהִכְנַסְתָּ דַּוְקָא בָּעִתּוֹן הַחֲגִיגִי שֶׁל שְׁנַת 2100? הֲרֵי וַדַּאי הֶעָשִׁיר הַהוּא לֹא שִׁלֵּם לְךָ עַל מוֹדָעָה בִּשְׁנַת 2100?"

"לֹא, הוּא לֹא שִׁלֵּם" חִיֵּךְ הָעוֹרֵךְ "אֶת הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת שַׂמְתִּי בְּעַצְמִי. רְאֵה, אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם בְּעוֹד מֵאָה שָׁנָה בֶּאֱמֶת יִתְּנוּ זְכוּת בְּחִירָה לְרוֹבּוֹטִים. גַּם שְׁאָר הַיְדִיעוֹת שֶׁהוֹפִיעוּ בְּאוֹתוֹ גִּלָּיוֹן הֵן דִּמְיוֹן חָבִיב, וְאִי אֶפְשָׁר לָדַעַת מַה מֵּהֶן יִתְגַשֵּׁם וּמַה לֹּא. בְּדָבָר אֶחָד אֲנִי בָּטוּחַ: בַּ-1 בְּיָנוּאָר בִּשְׁנַת 2100, שֶׁהוּא יוֹם שִׁשִּׁי בַּשָּׁבוּעַ, מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה, נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל תַּדְלֵקְנָה נֵרוֹת בְּשָׁעָה 16:27..."

(עפ"י סיפור ששמעתי מהנגן מוסה ברלין)

לתגובות והצעות לסיפורים: yikhat1@smile.net.il


מתוך עלון שבת בשבתו, פרשת ויחי תשע"א, גיליון 1353

חידות הלכתיות

image

image

image

מתוך עלוני בית דוד לפרשות ויגש, מקץ, ויחי תשע"א

פרופסור מנדז כבר לא מתבייש - סטודנטית לספרדית שינתה את חיי המרצה - מפה ומשם: סיפורים מרתקים על חג החנוכה במשך הדורות

פרופסור מנדז כבר לא מתבייש

סטודנטית לספרדית שינתה את חיי המרצה

זו הייתה רק גלויה עם הודעה קצרה, אבל בשבילי היא הייתה מתנת חנוכה נהדרת. מחשבותיי נדדו אחורנית לתחילת הסתיו בספטמבר האחרון.

בלילה הראשון של השיעורים ציפיתי בכיליון עיניים לקורס הזה בספרות ותרבות ספרדית כי הוא נשמע מאוד מעניין.

דווקא באותו לילה השתבשו העניינים. בתחילת הרצאתו עשה פרופסור מנדז רושם של מרצה מעניין ומבריק. ברם הופתעתי לשמוע אותו מדבר אלינו באנגלית, שכן היה זה קורס מתקדם. הרמתי את ידי ושאלתי את הפרופסור על הנקודה הזו. בחדר השתררה דממה של אי-נוחות ואז ענה הפרופסור מנדז בקול קשוח ובציניות שהוא לא בטוח שאנו מתקדמים מספיק כדי לדון בהיסטוריה ובספרות בשפה הספרדית. מתוך כך התפתח ויכוח לוהט שבו כל אחד נטל צד בקול רם, וכמובן שראו בי את מי שהתחילה את כל הדיון. רגשות האנטיפטיה שהתפתחו באותו לילה הלכו והתחזקו במהלך כל אותה התקופה.

כשהגיע מבחן אמצע השליש הייתה לפרופסור הזדמנות להשיב לי כגמולי. התכוננתי למבחן ביסודיות, אולם הוא נתן לי ציון 80 ורשם הערה שבה הסביר ששגיתי בפירוש שאלה מסוימת – שניתחתי את החומר במקום לסכם אותו. רתחתי מזעם, בני משפחתי חשבו שהוא ודאי אנטישמי, ובכל מקרה, אין ספק שהדיונים בכיתה שלי הציבו אותי באור זרקורים בלתי אוהד.

בדיוק באותה תקופה יצא עיתון שבו התפרסם אחד מסיפוריי, שכלל כמה זיכרונות יפים מימי נעוריי. הבאתי את העיתון לשיעור כדי להראותו לכמה מחבריי לכיתה ואפילו תכננתי להראותו לפרופסור. באותו ערב היה לנו ויכוח נוסף שממש הגדיש את הסאה. בסוף השיעור יצאתי בכעס מן החדר.

בהיותי בחצי הדרך במורד המסדרון – לעולם לא אדע מדוע – הסתובבתי ושבתי על עקבותיי. הפרופסור היה בחדר ואסף את חפציו. הוא הביט בי בהפתעה והראיתי לו את המאמר שלי. הוא העיף בו מבט קצר ואז באופן בלתי-צפוי לחלוטין שאל אם יוכל לקחתו לביתו כדי לעיין בו.

בשבוע שלאחר מכן ביקשני הפרופסור לפגוש אותו במשרדו אחרי השיעור. כשהתיישבנו בנוחות הוא החל לספר לי כמה נהנה מן המאמר שלי.

"הוא בטח חושב שהוא ייחודי", חשבתי. "ייתכן שזוהי חשיפתו הראשונה לחיים יהודיים".

אולם מחשבותיי הופרעו לפתע. "המאמר הזכיר לי את נעוריי שלי", שמעתיו אומר. "היה זה במהלך מלחמת העולם השנייה ואנו חגגנו את החגים בחשאי. כל שנה לא ידענו אם יהיה עוד חג, כל שנה חגגנו במקום אחר".

טוב שישבתי, שכן שאלתו הבאה ממש הממה אותי. "איך ידעת שאני יהודי?" הוא שאל. פרופסור מנדז – יהודי? פשוט לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי.

"אבי שינה את שמנו במהלך המלחמה", הוא המשיך, "כדי שנוכל להימלט לאמריקה הדרומית. התאמנו להתחזות ללא-יהודים. למדנו בקפידה על המתיישבים הספרדים הילידים וחיקינו אותם". ישבנו במשרדו ושוחחנו זמן מה על החיים היהודיים ועל היהדות עצמה.

שבוע אחרי כן, ביום שלישי אחרי הצהריים, כשהתכוננתי לצאת, ניגשה אליי אחת מבנותיי עם בעייה: היא קיבלה כמה חנוכיות בבית ספרה, ונאמר לה לתת אותן למישהו שאם לא יקבל חנוכייה – הוא לא ידליק נרות חנוכה.

"את יכולה לתת לי חנוכייה אחת עכשיו", אמרתי לה. "ולכי למצוא נייר עטיפה".

כשיצאתי לכיוון הכיתה כמה רגעים אחרי כן הייתה בתיקי חנוכייה עטופה יפה.

נשארתי אחרי השיעור והענקתי את השי לפרופסור מנדז. "זה משהו מיוחד שאפית או בישלת?" הוא שאל. נענעתי בראשי לשלילה. "אנא אל תפתח זאת עד שתגיע הביתה", אמרתי. "ובבקשה קרא את החומר שבפנים. לא משנה מה, שמור אותו וחשוב על כך". כשעזבתי, הסתובבתי וקראתי: "חנוכה שמח!"

"הדלקת את החנוכייה?" שאלתי בשיעור הבא. "לא", הוא אמר. "אמרתי לך שאני לא שומר מצוות. חיי השתנו באופן קיצוני מאז ילדותי". הוא שם את החנוכייה על שולחנו בביתו, אך לא היה מעוניין להדליק אותה.

"למה?" שאלתי. "האם לא הגיע הזמן שתנקוט עמדה? הדלק את הנרות לאות הזדהות. אין צורך להסתתר יותר. צא החוצה ומצא את עצמיותך האמיתית".

"אולי בפעם אחרת", הוא אמר. לא עכשיו. אבל תודה לך בכל אופן".

ועכשיו, כעבור שנה, הוא שלח לי גלויה. אני קוראת מחדש את המסר שלו, ושוב הוא ממלאני בשמחה. במסר הקצר שתי מילים בלבד, זה הכול. "הנרות דולקים". הוא חתם בשמו (פרופסור מנדז), ומתחתיו באותיות קטנות, "יהודה מנדלובסקי".

ישנן סוגים רבים של מאבקים וניצחונות. את הגבורה שאתה מפגין, הפרופסור מנדז, ניתן להשוות למאבקם ההיסטורי של המכבים. כשנדליק את נרותינו היום, אחשוב על הלהבות הזעירות של נרותיך, המסמלות את ניצחונך


פרופסור מנדז כבר לא מתבייש - סטודנטית לספרדית שינתה את חיי המרצה - מפה ומשם: סיפורים מרתקים על חג החנוכה במשך הדורות

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

הראפר שיין – מפסגת המצעדים לישיבה בירושלים

זמר הראפ המפורסם מדבר על ימי הזוהר, הכלא, החיים המשגשגים כיהודי ועל הקאמבק הקרוב.















מאת הרב שרגא סימונס

לפני עשר שנים היה לשיין בן ה-21 הכל: אלבום בכורה שמכירותיו דוהרות לכיוון המיליון עותקים, תוכנית ב-MTV, הופעות בתוכניות אירוח מצליחות והופעות עם 50,000 צופים. שיין היה בשיא היצירתיות של נעוריו, נהנה מתהילה אדירה ומהשלכותיה החומריות שכללו בין השאר מכונית למבורגיני ומטוס פרטי.

ואז, הכל התנדף במהירות הבזק. יריות במועדון לילה אפל שגרמו לפציעתם של שלושה בני אדם, הכניסו אותו לתשע שנים בבית סוהר שמור במיוחד.

היום שיין – רשמית משה לוי בן-דוד – חי בירושלים ושומר שבת, כשרות וכל השאר. ביום הוא לומד תורה עם רב ודיין חסידי, עם רב בישיבת מיר ועם חברותא נוסף, ובלילה הוא ממשיך ליצור מוסיקת היפ-הופ עבור חברת התקליטים הבינלאומית דאף-ג'אם. כבר אין לו קישוטי יהלומים בשיניים אך משקפי השמש האופנתיים נשארו.

בראיון נרחב שנערך במרכז אש התורה העולמי בירושלים, סיפר שיין על ילדותו בברוקלין, על עלייתה ונפילתה של הקריירה המוסיקלית שלו – וכיצד הוא המשיך לשמור על אמונה איתנה באלוקים בכל המהפכים שעבר בחייו.

...

איך בדיוק משפיע עליך התנ"ך?

אני איש אמת. אחד הדברים שאני אוהב במיוחד ביהדות, זה שהיא לא נושאת פנים לאף אחד. אם משה הכה בסלע במקום לדבר אליו - הוא נקרא לסדר. אם שרה צוחקת, התורה דנה אותה על כך. אף אחד לא מקבל פטור. זאת האחת הסיבות שבגללה אני יודע שעַם ישראל באמת חצה את ים-סוף ועמד למרגלות הר סיני. דתות אחרות נוטות לטיוחים ולתיאורים רומנטיים כשמדובר בקדושים שאינם טועים לעולם. אבל אצל גיבורי התורה, נחשפת האמת על כל חייהם. בגלל זה אני יכול לחבר את זה לחיים האישיים שלי, אחרי כל מה שהם עברו ובכל זאת הצליחו, בחסדי הא-ל, אני יודע שגם אני יכול לעבור את זה ולהצליח.

הקשר שלך עם אלוקים התחיל בצעירותך, כשגדלת בבליז שבאמריקה התיכונה.

סבתא שלי לא הייתה דתייה, אבל היא תמיד הייתה מתבלת את דבריה בסיפורים מהתורה. בגלל זה ידעתי כבר מגיל קטן לפנות למישהו גדול ממני. הייתי ילד מחונן, התחלתי לדבר לפני גיל שנה, וכשהייתי בערך בן 7 עברנו לברוקלין. הגעתי להכרה שבדיוק כמו שיש היררכיה בחיים שלנו – הורים, מורים, נשיאים – חייבת להיות גם היררכיה לכל היקום. חשתי בקיומו של אלוקים, ויצרתי עמו קשר דרך תפילה, דיבורים ובקשות.

...

איך נכנסת לתחום המוסיקה?

אני נמשך למותרות. ידעתי שאם אני אתאמץ מספיק אז אני אוכל להשיג לעצמי דברים נחמדים – בדרך הנכונה. הבטחתי לאלוקים שאני לעולם לא אהיה מעורב שוב בפעילות פלילית. אז ביום שסיימתי תיכון קניתי אופניים עם 18 הילוכים, וכשהחבר'ה האחרים מכרו סמים והתעסקו בפעילויות שליליות, אני מימנתי לעצמי לימודים בקולג'. עבדתי כל היום, בגשם ובקור, בתור שליח כדי להרוויח כסף, ואחר כך הייתי הולך ללמוד בערבים.

באותו זמן הייתי חוצה ברכיבה את גשר ברוקלין, ושירי ראפ היו נכנסים לי לראש. תמיד התלהבתי ממוסיקה – בוב מרלי, ריי צ'ארלס, בוב דילן, ראן די.אם.סי. – אבל מעולם לא העליתי בדעתי שאני יכול ליצור מוסיקה בעצמי. כולם שרים לעצמם. כולם שרים באמבטיה. אבל כשהתחלתי ליצור, ידעתי בוודאות שהשירים האלה מצוינים, וידעתי שאם אוכל להציג אותם לאנשים הנכונים, אני אהיה אחד מענקי המוסיקה הבאים.

אז המטרה שלך הייתה להפוך לאומן ראפ מצליח?

לא חשבתי להיות ראפר. התרכזתי בלא לגמור את החיים בכלא או בקבר. רוב הראפרים שרים על חיים דמיוניים של לרכוב אל השמש השוקעת, אבל זה לא ככה במציאות. החיים הם המון כאב וצלקות שאינן ניתנות לריפוי. מוכרים לילדים סגנון חיים שלא הייתי מאחל לגרוע באויביי. יש כל כך הרבה הרס מסביב, והמוסיקה שדוחפים להם מהללת ומעצימה חיים, שעמוק בפנים אף אחד לא היה רוצה.

הילדים האלה צריכים להפסיק להתנהג כאילו הם חיים במערב הפרוע ולקרוא להפסקת אש. כל אדם יכול להפוך לרוצח צמא דם, אבל הוא גם יכול להתעורר ולהיות דומה לאלוקים, בצלמו, כמו שהוא נברא. זה מה שאמר הלל: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה וכל השאר פירושים.

אז אמרתי לאלוקים: "אם תיתן לי להיות מוסיקאי גדול, אני מבטיח להשתמש בכוח ההשפעה שלי לדברים טובים. אני אתן לילדים הקטנים האלה לדעת בצורה הכי ישרה, שאלימות היא לא צורת החיים שהם אמורים לרצות." זאת הייתה העסקה.

...

אלוקים ברוב חוכמתו הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. קיבלתי את כל מה שרק רציתי. את המכונית שרציתי, את הבית שרציתי, והכי חשוב, את הביקורות הנלהבות שרציתי. אנשים שבעבר הייתי מסתכל עליהם מלמטה, היו באים אלי ואומרים, "לא יאמן – אני אוהב את האלבום שלך". חייתי בחלום. ולכן כשהסיוט הופיע, נשאר לי החלום בתור זיכרון. יש אנשים שאומרים שעדיף לא לקבל משהו ואחר כך לאבד אותו. בכלא ידעתי שהם טועים, כי ישבתי עם ילדים קטנים שלפניהם מאסרי עולם, וידעתי שלהם כבר אין שום סיכוי לזכות ברגע של תהילה.

אז המשכתי להתמקד בכמה אני אסיר תודה. אלוקים הוציא אותי משכונת הפשע אל השורה הראשונה של האמנים. אז אפילו אם אני לא אמכור אפילו תקליט אחד נוסף, אפילו אם אני בחיים לא אופיע שוב מול קהל, אני כל כך אסיר תודה שכל חלומותיי התגשמו. פשוט התמקדתי בכל מה שאלוקים עשה למעני – שזה מעל ומעבר לכל דמיון. לא ייאמן.

מה היה הכי קשה לך בלהיות כלוא מאחורי סורג ובריח?

היה לי קשה להיות רחוק מאמא שלי ולשבור לה את הלב. הרס אותי שלא יכולתי ליצור. התעניתי מזה שאני לא יכול לצעוד ברחוב. אתמול בלילה יצאתי להסתובב בחוץ, סתם להסתכל על הכוכבים. לא יכולתי לעשות את זה במשך 10 שנים! אבל תן לי לומר לך – ה' איזן את זה ברחמיו הרבים. סוהר היה מקלל אותי, ואחר כך היה מגיע מגזין עם תמונת שער שלי, או שצילומי וידיאו שלי הופיעו על המסך. הרחמים והדין של אלוקים תמיד נמצאים באיזון מושלם.

ראיתי את ההצלחה שלי כנס, במו רגליי חציתי את ים-סוף. אז אם בסוף אני מוצא את עצמי נודד במדבר, אני לא יכול לחשוב שזה דבר רע. לא סיגלתי לעצמי גישה כמו המתלוננים שרצו לחזור למצרים, אלא את הגישה של משה רבנו: רק עכשיו ראינו ניסים, אז הכל יהיה בסדר.

כשהגיע הזמן להקליט את האלבום הראשון שלי, עשיתי הכל בעצמי – כל שלב ושלב, את תוכנית השיווק, הכל. ידעתי שאני רוצה להיות המממן, היזם. בני ישראל נהנו מכמה דברים כשהיו תחת שלטונו של פרעה, אבל הם רצו חירות. ככה זה היה איתי, הכניסה לבית הסוהר הייתה שחרור מוחלט. לא היו לי יותר חוזי הקלטה. הייתי חופשי לגמרי.

לא הסתכלתי על זה בתור עונש, אלא כתיקון. מה שקרה לי היה קריאת התעוררות, כאילו שאלוקים אומר לאדם, "איכה?" איפה אתה? איפה הנשמה שלך? זה היה ה"רגע אדם" שלי. אני טיפוס שאפתן, החלומות שלי גרנדיוזיים, ויש לכך מחיר יקר. החשבון השמימי לא מעגל פינות.

אתה מדבר על חירות אישית. אבל יש אנשים שרואים בדת היהודית – על כל ההגבלות שלה – את האנטיתזה לחירות.

הפילוסופיה שלי היא שעדיף להיות עבד של אלוקים מאשר עבד של בני אדם. אני חייב לשרת מישהו, ואם אני עבד של ה' זה הופך אותי לאדון. אני אכרע ברך לאלוקים אבל לא לאדם. ההכנעה שלי בפני אלוקים מאפשרת לי להיות חופשי מבני אדם. אני יכול לסמוך על אלוקים בכל יום, בכל דרך. אבל האדם נמשך לחוסר כבוד ולחוסר מוסריות. יש ספורטאים ובדרנים שלוקחים מנות יתר של סמים בגלל שאין להם גבולות. הם הפכו להיות אדונים, בלי להיות משרתים לאלוקים. אין מי שייתן להם גבולות על אנושיים ויאמר להם מתי לעצור, אז הם מסניפים קוקאין ושותים, אבל יום אחד הלב שלהם קורס. ראיתי את עצמי נכנס למסלול חיים שכזה, וידעתי שאני צריך גבולות. להציב לעצמי גבולות.

איך למשל החיים על פי התורה הופכים אותך לאדון?

למשל, לא לעבוד בשבת. אף פעם לא ראיתי בכך עול, אלא דבר שכל אדם מצליח אמור לעשות. אתה צריך זמן להתבונן, לבחון את עצמך ולחשוב על העתיד. התחלתי לשמור שבת לפני שבע שנים. הבנתי את הגאונות שבה – היא נותנת לחיים גבול וצורה. אתה רואה אנשים שפשוט הולכים והולכים והולכים עד שיום אחד הם נשברים וגומרים בגמילה. אנשים מפורסמים עם עשרות מיליוני דולרים, שיכולים לקנות כל מה שרק בא להם, אבל הם בכל זאת אומללים. אז איך אני אהיה שונה?

כמובן שהחיה שבתוכי דוחה את הגבולות האלה, בגלל שהיא רוצה להיות פראית וחופשית. אבל החלק הנעלה בי מבין כיצד חופש חסר מעצורים הוא הרסני. אתמול לבשתי טי-שירט עם תמונה של קורט קוביין, כוכב רוק שפוצץ לעצמו את המוח. לבשתי אותה כדי להזכיר לעצמי למה אני יהודי של תורה, משום שאם אני לא אשמור על המצוות האלה, זה יכול היה להיות אני. אם אתה מציב לעצמך גבולות, כשברור לך אילו קווים אתה לא חוצה, אתה בסדר. אני רוצה לדעת את החוקים, אני לא רוצה להכיר את היד הרכה.

באתי מהסלמס, ואני מבין שאין אדם שלא טועה. אין אדם שאינו ראוי לנזיפה. ראיתי את כולם מתדרדרים, מתרסקים ונשרפים. המצוות הם התרגול איך לא להרוס את עצמך – משום שהאדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. דוד המלך לימד אותי: היה עבד לה' ואדון בין בני האדם.

עברת כל כך הרבה צרות ויצאת מהם חזק וגאה.

אני בא מגזע מלכות. מצידו של אבא, שושלת היוחסין שלנו אריסטוקרטית; הסבא רבה שלי היה שליט בליז (הונדורס הבריטית) ואבי הוא ראש הממשלה הנוכחי (דין בארו).

ומהצד של אמי, זוהי תכונה גנטית יהודית להפוך את המצבים ההרסניים ביותר, לתועלת לנשמה. מהר סיני ועד לשואה, לאורך ההיסטוריה, בני ישראל תמיד מצאו דרך. מקורו של השטריימל, כובע הפרווה החסידי, הוא גזרה שאילצה את יהודי אירופה לחבוש זנבות שועלים, כדי להבדיל אותם כיהודים. הם לא נשברו מזה, במקום זה הם הפכו את הכובע למשהו מלכותי ואצילי.

שני אלבומים שלך יוצאים לאור, Gangland [ארץ הכנופיות] ו-Messiah [משיח]. במה הם שונים מההפקות הקודמות שלך?

המוסיקה שלי היא תוצאה של מי שאני. עדיין יש בה זעם ופגיעה, אבל הם מתועלים לכיוון הנכון. אז במקום לדבר על להרוג אנשים בשכונות העוני, אני רוצה את ראשם של הפוליטיקאים והמנהיגים העסקיים שלא אכפת להם מההרס והעוני שבעולם. הכוח האמיתי הוא לא לפוצץ לאף אחד את הראש, אלא לחשוף ולהאשים את מי שאחראי על הבעיות האלה. דוד המלך מסמל "אש", וזה אני.

רבותי אמרו לי שאני לא יכול לקלל באלבומים החדשים שלי. הסתכלתי עליהם ואמרתי, "אתם לא מבינים. זה בלתי אפשרי!" אבל הצלחתי. השם שלי הוא בן-דוד. אני עדיין לוחם בקו החזית. אבל הוא נקי.

איזה מסר הייה רוצה להעביר לילדים שחיים בשכונות הפשע?

הייתי יכול להיות עכשיו בפריז ולהסתובב עם "ליידי גאגא". אבל כשילדים רואים אותי בירושלים, זה מעביר מסר של מהפך וצמיחה רוחנית. מי רוצה למכור סמים לאנשים עניים? כולם רוצים חיים נורמאליים ושלווים. הייתי שם בגיהינום, ואני רוצה להראות לילדים האלה שיש אלטרנטיבה. בני ישראל הם הנציגים של אלוקים. אני לא חושש לצעוק שאני מקבל הכל מאלוקים – את הטוב ואת הרע. מישהו שאל אותי לפני כמה זמן, "ומה אם היהדות שלך תזיק למכירת האלבומים?" ואני עניתי, "אני לא פועל לפי סטטיסטיקות, אני פשוט נאמן להשם, ואני אצעד בעקבות הנשמה שלי".



לסיפור המלא:
הראפר שיין – מפסגת המצעדים לישיבה בירושלים

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

רעיון לפרשת שמות - מדוע לא יבער הסנה, עם מוסר השכל לכל אחד מאיתנו

כמדומה שמראה 'הסנה בוער באש והסנה איננו אכל' היה 'מבדק' ומבחן למרע"ה ]בנוסף לפירושים הרבים שנאמרו במשמעות המראה[.
משה הולך לדרכו ועסוק במלאכתו במרעה צאן יתרו. והנה לפתע הוא מבחין בתופעה לא רגילה – סנה
בוער ואיננו אוכל.

הרבה אנשים כה עסוקים במלאכתם שכלל לא ישמו לב לסנה הבוער, ובודאי שלא יבחינו בכך שאיננו אכל. אחרים שיבחינו בתופעה ימשיכו בדרכם ובמלאכתם, תוך מלמול חרישי 'מעניין'. בודדים ישימו לב ואף יאמרו לעצמם 'פעם, כשיהיה לי זמן, צריך לבדוק ב Google מה זה.

אבל רק אדם גדול, מי שיש בו את התכונות להנהיג, לגאול את ישראל, להיות 'אבי כל חוזה' – רק הוא יעצור את הכל ויאמר בליבו 'רגע, מה זה? יותר מכך, מה זה אומר לי? מה המשמעות אלי? 'אסרה נא ואראה', 'אסור מכאן לילך לשם' – זה מחייב אותי להתבוננות חדשה. לא להיות דוגמטי. אולי אני צריך לשנות תפיסה, לשנות הבנה. זה לא סתם 'תופעה מעניינת'. זה 'מראה גדול', זה בא להגיד לי משהו. אני צריך ללמוד את זה, ללמוד מזה, ולסור מכאן, מהמחשבות וההבנות שלי, ולשנותם לאור 'המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה'.
פסוק שלם הוקדש למחשבותיו של משה, כיון שהמראה הוא מבחן למשה – איך הוא יגיב ל'מראה הגדול הזה'.

מתוך עונג שבת, עלון מספר 7 (1030) פרשת שמות-וארא, מאמר מאת הרב יהושע בן–מאיר, ראש ישיבת שבות ישראל, אפרת.
----------
ואנחנו, האם אנחנו שמים לב למה שקורה מסביבנו ומנסים לבדוק מה זה אומר לנו ?

קיצור שולחן ערוך - סימן כ"ט - סעיף ז'

ז. שמא יאמר האדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, שמוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, לא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה, אלא ילבש שק וכדומה, גם זה דרך רעה היא ואסור הוא לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי כתיב בנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "ומה אם נזיר שלא פירש את עצמו אלא מן היין צריך כפרה?! המונע את עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה". לפיכך צוו רבותינו זיכרונם לברכה שלא ימנע האדם אלא מן הדברים שהתורה אסרה לנו, ולא יאסור על עצמו בנדרים ובשבועות דברים המותרים. כך אמרו זיכרונם לברכה: "לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים". ואסרו רבותינו זיכרונם לברכה לסגף את עצמו בתענית יותר מן הראוי. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן אמר שלמה המלך עליו השלום: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם". ואמר: "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו".
קיצור שולחן ערוך - סימן כ"ט סעיף ז'

סיפור: החתימה שהצילה ממוות

המו"ל רבי טוביה בוכווייץ ז"ל מווארשא מביא בהקדמתו לאגודת אזוב על הש"ס, מעשה מופלא שאירע אצל רבינו ה'מראות הצובאות', מעשה שסיפר לו הגה"ק בעל ה'אבני נזר' מסאכטשוב זצ"ל, שהיה ממעריצי רבינו, ובספרו שו"ת "אבני נזר" הוא מביאו פעמים רבות.

וזה דבר המעשה: בהיותו אב"ד ביאליסטוק נשאל אודות איש שנסע מביתו לרגלי מסחרו, ולימים הגיע למשפחתו מכתב בכתב ידו, והוא מבשרם טוב על שלומו. ומודיעם כי הוא עומד לבצע עסקה גדולה, ולכן הוא מבקש לשלוח לו את הכספים
הנחוצים להשלמת העסקה. דבר שהיה מקובל בימים ההם. אבל לפליאתם הוא חותם את שמו בתוספת המילה "סג"ל" כדרך שחותמים הלווים. ובאמת כלל אינו לוי ומעולם לא חתם כן.
שאלו את רבינו לדעתו מה פשר הדבר. ואז נצנצה בו רוח הקודש (כמאמרם חכם עדיף מנביא) ואמר שיש לפתור הדבר כן, שנפלו עליו שודדים. ועל פיהם הוכרח לשלוח מכתב זה. וחשב כי אולי יש לו תקוה שאם יחתום את עצמו בשם "סג"ל", יעמדו על כוונתו האמיתית לפענח המילה "סג"ל" כראשי תיבות "סכנה
גדולה לי".
וכאשר פתר כן היה ששלחו אנשי חיל לכתובת שם התבקשו לשלוח לו את הכסף, והצילוהו ממות בטוח.

מתוך עלון "עלים לתרופה" - שנה ט"ז, גליון תשמ"ב (לפרשת ויחי תשע"א)

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

אין מקום לדאגה - בדיחה ומוסר השכל על הצורך לשלב בין עשיה לביטחון בה'

אין מקום לדאגה


מעשה ביהודי וגוי שגרו בשכנות. לאחר מכת גניבות בביתו של הגוי, פנה אל היהודי ושאל: איך בביתך אין גניבות?

השיב היהודי: המזוזות בפתחים שומרות עלינו.

ביקש הגוי מזוזה וקבע אותה בפתח ביתו.

לאחר כמה ימים, נשמעו דפיקות בדלת ביתו של היהודי. הגוי ניצב בפתח וביקש להחזיר בדחיפות את המזוזה. שאל היהודי: מה קרה, וכי המזוזה לא שמרה עליך מפני גניבות?

השיב הגוי: המזוזה דווקא עצרה את מכת הגניבות. הבעיה היא, שמאז ששמתי מזוזה בכניסה, כל רבע שעה דופקים ומבקשים ממני צדקה...

החיים מזמנים בפנינו דילמות לא פשוטות. קשיי פרנסה, בעיות בריאות, דילמות בתוך המשפחה והרשימה ארוכה. השאלה היא, איך אמורים להתמודד מול כל אלו?

יש הסבורים כי המפתח נמצא רק בידי הקב"ה. בתגובה לכל בעיה, הם יתפללו, יתנו צדקה, יבדקו תפילין ומזוזות ויוסיפו במצוות, אך לא ינסו בעצמם לשפר את המצב. לדעתם, אפשר לשבת בחיבוק ידיים, שהרי ממילא הכול משמים;

לעומתם יש הסבורים כי המפתח נמצא בידי אדם. הם יזלזלו בזמני התפילה והלימוד, ויטענו כי בזמן הזה עדיף לעבוד ולמצוא הזדמנויות להשיג עוד פרוטה ולסגור עוד עסקה. בפיהם יצטטו את הסיפור על אותו אדם שסיפר לרבו כי גנב פרץ בביתו, ושאל אולי צריך לבדוק את המזוזות? ואז רבו השיב: אולי צריך לסגור את החלונות בבית.

בא יעקב אבינו ומלמד כי השילוב הנכון הוא גם אמונה בה' וגם עשייה אנושית. פרשת השבוע מספרת כי כאשר עשיו התקרב עם ארבע מאות איש, יעקב עשה במקביל שלוש פעולות: שלח מתנות לעשיו, הכין את עצמו למלחמה והתפלל אל ה'.

מצד אחד נדרשת השתדלות בדרך הטבע. הטבע נברא על ידי הקב"ה, והוא רוצה שנפעל בעולם הזה בכלים טבעיים ולא נסתמך על ניסים אלוקיים. בנוסף, ה' רוצה לשתף אותנו בעשייה, ולכן אדישות וחוסר פעילות אינה הדרך הנכונה.

כאשר התלמוד מונה שורה של קשיים שיהיו לפני ביאת המשיח, הוא מסיים ואומר "ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". מסביר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש (הריי"ץ), כי אמרה זו מבטאת חלק מהבעיה – במקום לקום ולעשות מעשה, אנשים מגלים אדישות ואומרים שהם נשענים על הקב"ה.

מצד שני נדרשת תפילה ואמונה בה'. כיון שהטבע נברא על ידי ה', הוא נתון בידיו בכל רגע ורגע. ככל שאדם ישתדל בדרכי הטבע, לא יצליח מאומה מבלי שה' יחליט לתת לו הצלחה. לכן לפני הכול יש להתפלל אל ה' ולקיים את רצונו, כדי שלאחר מכן תצליח ההשתדלות בדרך הטבע.

כאשר יש אמונה וביטחון בה', אין מקום ללחץ ודאגה. הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין הסביר פעם, כי במילה "דאגה" יש את כל האותיות הראשונות בא"ב, חוץ מהאות ב', שכן האות הזו מייצגת ביטחון בה'.

מתוך:
אין מקום לדאגה - וישלח

סיפור ומוסר השכל: איך לקיים מצוות תוכחה

> לְמַד אֶת הַסּוּגְיָה / הרב יקהת רוזן

"אֲנִי רוֹצֶה לַעֲבֹר לַקְּבוּצָה שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה" הִכְרִיז שְׁלֹמֹה שׁוּב וָשׁוּב. "צַר לִי" עָנָה רַבּוֹ "הַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה הוּא שִׁעוּר קָשֶׁה, וּמְיֹעָד לַתַּלְמִידִים הַמִּתְקַדְּמִים בְּיוֹתֵר. בְּעֶזְרַת ה' עוֹד יַגִּיעַ הַזְּמַן וְגַם אַתָּה תּוּכַל לְהִצְטָרֵף".

תּוֹךְ זְמַן קָצָר הִכִּירָה כָּל יְשִׁיבַת כְּפָר הָרֹאֶ"ה אֶת הַשִּׁגָּעוֹן הַזֶּה שֶׁל שְׁלֹמֹה. בְּאוֹתָן שָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיְשִׁיבָה, הַתַּלְמִידִים לֹא הָיוּ מְחֻלָּקִים לְפִי כִּתּוֹת, אֶלָּא לְפִי רָמוֹת, וְשִׁעוּרוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה, הָרַב נֵרִיָּה, הָיָה הַשִּׁעוּר 'הַנֶּחְשָׁב' בְּיוֹתֵר. שְׁלֹמֹה, שֶׁהָיָה עוֹלֶה חָדָשׁ, מִפְּלִיטֵי הַשּׁוֹאָה, רָאָה אֶת עַצְמוֹ כְּמִצְטַיֵּן וּמַתְאִים לַשִּׁעוּר הַזֶּה. הוּא לֹא קָלַט אֶת מַה שֶּׁכָּל הָאֲחֵרִים יָדְעוּ - שֶׁהוּא דַּוְקָא חַלָּשׁ מְאֹד בְּלִמּוּדָיו, וְשֶׁאִם יֵשֵׁב בַּשִּׁעוּר הַזֶּה הוּא לֹא יָבִין דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר. הוּא צִפָּה כָּל הַזְּמַן לָרֶגַע שֶׁבּוֹ יַכִּירוּ כֻּלָּם בְּכִשְׁרוֹנוֹתָיו וְיִתְּנוּ לוֹ סוֹף סוֹף לְהִצְטָרֵף לַשִּׁעוּר שֶׁל 'הָרְצִינִיִּים'.

***

יוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֶת שְׁלֹמֹה הוֹלֵךְ שְׁחוֹחַ בַּדֶּרֶךְ לַשִּׁעוּר שֶׁלּוֹ. לְפֶתַע נָחָה עָלַי רוּחַ שְׁטוּת וְצָעַקְתִּי לְעֶבְרוֹ: "הֵי שְׁלֹמֹה, אַתָּה עוֹבֵר הַיּוֹם לַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה!"...

לֹא הִמְתַּנְתִּי לִתְגוּבָתוֹ, וְהִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי. עָלִיתִי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, חִפַּשְׂתִּי אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלִּי, וְאָז פָּנִיתִי לְכִתָּתִי, לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ הִתְקַיֵּם הַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה. הִגַּעְתִּי בְּאִחוּר לַשִּׁעוּר, וְהָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁהַשִּׁעוּר כְּבָר בְּעִצּוּמוֹ.

אַךְ לֹא כָּךְ הָיָה.

בַּחֶדֶר שָׂרְרָה דְּמָמָה. הָרַב נֵרִיָּה הָיָה שָׁעוּן עַל הַסְּטֶנְדֵּר (כְּמִין שֻׁלְחָן קָטָן וְגָבוֹהַּ שֶׁעָלָיו נָהוּג לְהָנִיחַ בַּיְשִׁיבוֹת אֶת הַסְּפָרִים), מוֹשֵׁךְ בִּזְקָנוֹ וּמִתְנוֹדֵד הֵנָּה וָהֵנָּה. הַתַּלְמִידִים כָּבְשׁוּ עֵינֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְשָׁתְקוּ אַף הֵם. פֹּה וָשָׁם אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת שֶׁהֵם מַחֲנִיקִים צְחוֹק כָּבוּשׁ. לְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת שֶׁל דְּמָמָה מְתוּחָה, דָּפַק הָרַב עַל הַסְּטֶנְדֵּר וְהִתְחִיל בַּשִּׁעוּר.

לְאַחַר הַשִּׁעוּר נִסִּיתִי לְבָרֵר מָה אֵרַע בִּתְחִלַּת הַשִּׁעוּר. הַחֲבֵרִים כִּמְעַט שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לְסַפֵּר מֵרֹב צְחוֹק, אַךְ אֵיכְשֶׁהוּ הִצְלַחְתִּי לְהָבִין אֶת הַתְּמוּנָה הַבָּאָה:

הַתַּלְמִידִים יָשְׁבוּ בִּמְקוֹמוֹתֵיהֶם וְרַק אֲנִי, חַיִּים, הָיִיתִי חָסֵר. לְפֶתַע נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְאֶל הַכִּתָּה נִכְנַס... שְׁלֹמֹה. פָּנָיו הָיוּ קוֹרְנוֹת מֵאֹשֶׁר וְהוּא הִתְיַשֵּׁב מִיָּד. לִשְׁאֵלַת אַחַד הַתַּלְמִידִים מַה הוּא עוֹשֶׂה כָּאן, עָנָה שְׁלֹמֹה בְּשִׂמְחָה: "זֶהוּ. הַיּוֹם עָבַרְתִּי לַשִּׁעוּר שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה. הִגִּיעַ הַזְּמַן, וְקִבְּלוּ אֶת בַּקָּשָׁתִי". הָרַב נִכְנַס לַחֶדֶר, וְאַף הוּא תָּמַהּ: "אוּוּוּ, אֵיזֶה אוֹרֵחַ יֵשׁ לָנוּ הַיּוֹם...". שְׁלֹמֹה נָשָׂא עֵינָיו אֶל הָרַב וְאָמַר: "מַה פֵּרוּשׁ אוֹרֵחַ? הֲרֵי אֲנִי עוֹבֵר לַשִּׁעוּר הַזֶּה!" "אַתָּה עוֹבֵר לַשִּׁעוּר הַזֶּה? זֹאת מִנַּיִן לְךָ?" "חַיִּים הוֹדִיעַ לִי אֶת זֶה הַבֹּקֶר". הָרַב הֵבִין מִיָּד שֶׁחָמַדְתִּי לִי לָצוֹן, אַךְ שְׁלֹמֹה לֹא הֵבִין זֹאת. הוּא נִסָּה לְהַגִּיד בַּעֲדִינוּת שֶׁזּוֹ הָיְתָה טָעוּת, אַךְ שְׁלֹמֹה מִצִּדּוֹ הִתְעַקֵּשׁ שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת. חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים נִמְשְׁכוּ לְקוֹל צְחוֹקָם שֶׁל הַחֲבֵרִים, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יָצָא שְׁלֹמֹה מִן הַחֶדֶר מְבֻיָּשׁ וּבוֹכֶה, וְחָזַר לְכִתָּתוֹ הָרְגִילָה.

***

"הָרַב נֵרִיָּה קוֹרֵא לְךָ" הוֹדִיעַ לִי אַחַד הַתַּלְמִידִים כַּמָּה שָׁעוֹת מְאֻחָר יוֹתֵר. בְּלֵב חָרֵד שֵׂרַכְתִּי דַּרְכִּי אֶל הָרַב, חוֹשֵׁשׁ מֵהָעֹנֶשׁ הַמְצַפֶּה לִי.

"הָבֵא לִי מַסֶּכֶת בָּבָא מְצִיעָא" הוֹרָה הָרַב. הוּא פָּתַח אֶת הַגְּמָרָא בְּדַף נ"ח, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִלְמֹד אֶת הַסּוּגְיָה וְלַחְזֹר אֵלָיו לְאַחַר מִכֵּן.

מִיָּד כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי לְעַיֵּן בַּסּוּגְיָה חָשְׁכוּ עֵינַי. הָיָה מְדֻבָּר שָׁם בַּאֲרִיכוּת עַל הַחֻמְרָה שֶׁל הַלְבָּנַת חָבֵר וְשֶׁל "אוֹנָאַת דְּבָרִים" (כְּלוֹמַר הֲצָקָה עַל יְדֵי דִּבּוּרִים). רַק כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַדְּבָרִים הַנּוֹקְבִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁם, קָלַטְתִּי אֶת חֻמְרַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשִׂיתִי. מְבֻיָּשׁ כֻּלִּי חָזַרְתִּי אֶל הָרַב. "הֵבַנְתָּ לָמָּה נָתַתִּי לְךָ לִלְמֹד אֶת הַסּוּגְיָה הַזּוֹ?" שָׁאַל הָרַב. "כֵּן" עָנִיתִי בְּלַחַשׁ. "אִם כָּךְ - אֵין צֹרֶךְ לְהוֹסִיף" אָמַר הָרַב, וְשָׁלַח אוֹתִי לִמְקוֹמִי.

זוֹ הָיְתָה גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הָרַב נֵרִיָּה זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. אֶת הַלֶּקַח שֶׁלָּמַדְתִּי אָז - דַּוְקָא לְלֹא עֳנָשִׁים וּלְלֹא הַטָּפוֹת מוּסָר - לֹא שָׁכַחְתִּי עַד הַיּוֹם...

(מפי בעל המעשה, ר' חיים צבי שראל)


מתוך שבת בשבתו, י"ג בכסלו תשע"א, גליון 1349

האישה הכלואה במגדל עם קופסת תכשיטים - לשאלת הטוב והרע בעולם, סיפור ומוסר השכל מרתק

> שאלת הטוב בעולם / הרב יוני לביא

אישה אחת נסגרה בראש בניין גבוה. כל שהיה עמה הוא קופסה ובה טבעות שהורישה לה אמה. האישה צעקה בכל כוחה, אך אף אחד מההולכים על האדמה לא שמע אותה ממרום גובהה. הסתכלה האישה על קופסת התכשיטים ונתמלאה בעצב. היא ידעה כי תיאלץ לוותר עליהם כדי למשוך את תשומת לבם של האנשים, אחרת תישאר תקועה לנצח.

הלך אדם אחד לתומו ברחוב ולפתע פגעה טבעת בראשו. הוא הסתכל עליה וראה שהיא נוצצת ויפה. בלי לחשוב פעמיים הכניס אותה לכיסו. כעבור שניות ספורות פגעה בו טבעת נוספת. גם היא נראתה יקרה והוא לקח אותה אליו. כך טבעת אחר טבעת נפלה על ראשו והוא התלהב והכניס את כולן לכיסו.

בתסכול רב על כך שאיבדה את טבעותיה לשווא השליכה האישה את קופסת הפח אל הרחוב, והיא פגעה בראשו של האיש. או אז נשא עיניו למעלה וצעק בזעם: "מי זרק את זה?"

* * *

לא, לא התבלבלתי. כותרת המאמר הזה מדויקת לגמרי. נכון, כולם מרבים לעסוק דווקא בשאלת הרע בעולם - 'הרי אלוקים הוא טוב וישר, איך ייתכן שאנו פוגשים בעולם כל כך הרבה רע וייסורים הנראים כלא מוצדקים?!', אך השאלה ההפוכה חשובה ומרתקת לא פחות.

למוקד הנוער "חברים מקשיבים" הגיע המכתב הבא: "אני בחור דתי בן 19. לפני שלושה חודשים אמא שלי, שהייתי מאוד קשור אליה, נפטרה מסרטן. המוות שלה פגע לי קשה מאוד באמונה באלוקים. מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה? זה לא צודק בכלל! אני מבקש תשובה בהקדם לפני שיהיה מאוחר מדי והאמונה שלי תיעלם לגמרי".

זהו סיפור עצוב וכואב, ושלחנו לבחור תשובה ארוכה שמנסה לתמוך, לחזק ולסייע. אך הצגת הדברים כך מעוררת למחשבה (מבלי לשפוט, חלילה, את השואל):

תינוק נולד. הוא מקבל גוף מתוחכם שפועל מיידית בצורה יעילה ודייקנית כמכונה משומנת. הורים מסורים מתרוצצים סביבו ללא הרף ודואגים לכל מחסורו. מה הוא עשה כדי לזכות בזה? כלום!

חולפות השנים, והטוב שבחייו רק מתרבה. בגדים וצעצועים, גני משחקים, חברים, גננות. מה הוא עשה כדי שכל זה יהיה מגיע לו? עדיין, כלום!

הלאה. הילד גדל, חוגג בר מצווה ומקבל אחריות על מעשיו הטובים והרעים. אך החשבון הסופי לא מתקרב בכלל להיות סיבה לכל הטוב העצום שהוא זוכה לו. רק ניקח לדוגמא את תפקוד הגוף. העיניים הרואות, הרגליים ההולכות, הפה שטועם ואוכל, כדי להבין שמתעוררת כאן שאלה עצומה - 'איפה הצדק של "אל אמונה ואין עוול"?! עובדים כל כך מעט, ומשתכרים כל כך הרבה. למה מגיע לילד הזה כל כך הרבה טוב, הרי הוא לא עשה כמעט כלום בעניין?! '

אך ראו זה פלא - אם רק תילָקח לאותו אדם אחת מאינספור המתנות שקיבל הוא יתקומם מיד - "זה לא צודק? למה זה מגיע לי? איפה הצדק?!", ולפעמים אף מאיים לנתק קשר ולהפנות עורף לאלוקים. 'אבל רגע אחד, ידידי היקר - איפה היית עד עכשיו? וכי עד לרגע הזה הכול היה צודק ולפי שורת הדין? לא ולא! אבל לך זה כלל לא הפריע. קיבלת הכול כמובן מאיליו, כאילו מישהו חייב לך משהו, ולא תמיד זכרת אפילו להגיד תודה אחת קטנה ולהעריך באמת את מה שקיבלת'.

ממש מדהים, לא? כמה מתעסקים בשאלה למה יש רע לא צודק בעולם, ולא שומעים אף מילה על הטוב הלא צודק שקיים בעולם!

איננו מנסים להתחמק מ'שאלת הרע בעולם' השווה דיון נפרד. אך האמת מחייבת שלא ניתן לשריטות שבתמונה למנוע מאיתנו לראות את היופי שבתמונה עצמה.

לתגובות והארות: yony@makshivim.org.il

מתוך גליון 1349 של עלון שבת בשבתו, י"ג בכסלו תשע"א

מעבר-לנהר-הסמבטיון:-אינדיאנים-יהודים-בצ'ילה

למרגלות הרי האנדים, במחוז אראוקו הנידח, מתקיימת כבר מאות שנים קהילה קטנה של אינדיוס חודיוס - אינדיאנים יהודים. צבי מרין, צאצא לקהילה, יצא למסע שורשים ייחודי ומרגש אל המקום שממנו באה משפחתו
צילום: אלי אטיאס

סיפר: צבי מרין | כתב: יונתן בן נחום

"השמעת?", אמר בהתרגשות הרוקח חואן דה דיוֹס טוֹרס אל הסנדלר מיגל היערי, אשר שימש עוזרו ויד ימינו בהנהגת העדה הקטנה של בני ציון בעיירה קונקו (Cunco) שבצ'ילה. "לא תאמין, אבל יש בעולם עוד יהודים".

"לא יכול להיות", אמרה מריה, רעייתו של מיגל, שנחשבה בעיירה לאחת שיודעת הכל, שכן היתה ידעונית ומומחית לעשבי מרפא מתובלים בלחשים עתיקים, שהרוקח לא נמנע מלהמליץ עליהם ללקוחותיו כאשר כשל כוחן של התרופות הקונוונציונליות. כמה מן הסגולות הטבעוניות הללו, השבות היום לאופנה, הייתי נוטל בילדותי מידי אמי, שהיתה בקיאה בהן ככל הנשים בקונקו.

"אבל הנה", פרש הרוקח את העיתון שנתגלגל לידיו מן הבירה סנטיאגו (Santiago), מסוף ינואר 1916, "כאן כתוב כי בארצות הברית נתמנה שופט עליון ושמו ברנדייס, והוא, ראו, כתוב כאן כי הוא חוּדיוֹ (Judio, יהודי)!". בו בלילה נכתבה אִגרת אל כבוד השופט העליון ברנדייס, וושינגטון די.סי, מאת עדת בני ציון אשר בקונקו. "שמא יוכל כבודו להודיענו", ביקשו בני העדה, "היש יהודים בעולם חוץ מאיתנו, ואנו לא ידענו?".

מגן דוד מתנוסס מעל תחנת האוטובוס של טמוקו. צאצאי היהודים ואנוסים מגורשי ספרד ברחו לכאן והקימו קהילות יהודיות חופשיות מרדיפות

חרוטים וולקניים ועצי אראוקאריה
אל חופה המפורץ של צ'ילה, שאורכו כ־4,000 קילומטר, גולש רכס של גבעות שגובהן כמה מאות מטרים, אחריהן עמק מישורי שרוחבו כמה עשרות קילומטרים, ואחריו החרוטים הוולקניים של רכס האנדים האדיר, שפסגותיו המושלגות משובצות באגמי מים צלולים וביערות של עצי אַרַאוּקאריה ענקיים. על עצים אלה, המוכרים לנו בארץ כעצי נוי, גדלים אצטרובלים טובים למאכל ולהכנת קמח, המשמשים מזון לתושבי האיזור ובעבר היו מזונם העיקרי. במקום שבו מתחילים ההרים להתנשא מן המישור, בחבל הארץ אראוקו (Arauco) שלמרגלות האנדים, שוכנת העיירה קונקו. היא נוסדה, ככל היישובים העירוניים באיזור, בשנות השמונים של המאה ה־19 - עד אז היו כאן רק יערות ושבטי נוודים. קונקו פירושה מים כהים, אבל לא בספרדית, אלא בשפת המפוצ'ה האינדיאנית אשר נשמעה כאן הרבה לפני שעטת פרסות הסוסים של הספרדים, שבאו לרמוס את היבשת.

...

שודדי ים בסוף העולם
הפִרצה, כידוע, קוראת לגנב, ושודדי הים הממולחים בדברי הימים לא איחרו לאתר כאן, בסוף העולם, את הפרצה שממנה יכלו לחדור אל תיבת האוצרות הנחשקת מכולן. בסוף המאה ה־16 החלו שודדי ים אנגלים והולנדים לפקוד את שבטי האראוקאנים בדרכם אל הביזה הגדולה, הממתינה להם באוקיינוס השקט. שמם ומעלליהם של סר פרנסיס דרייק, ג'ון קוונדיש וג'ון דייוויס ידועים עד מאוד (ראו "מסע אחר" 73). מה שפחות ידוע הוא שהם לא יכלו להפליג למסעותיהם באוקיינוס השקט בלי להצטייד תחילה במזון טרי ובמים, ולבצע בדק בספינותיהם אחרי המעבר הקשה במיצר מגלן (Strait of Magellan) או מסביב לכף הורן (Cape Horn). את הבסיס ההכרחי הזה סיפקה להם הארץ החופשית שמדרום לביו־ביו... הניסיון נכשל ודרייק שילם עליו בחייו, אבל שודדי הים המשיכו לפקוד את חופיה הארוכים של צ'ילה. ומי יכול היה להקים ולקיים את הקשר בין שודדי ים אנגלים, נווטים פורטוגלים ושבטים מאמריקה הדרומית? נראה שרק גורם אחד היה מסוגל לעשות זאת: האויב הנורא שספרד הקימה עליה מבית, אויב נואש משום שמצבו נואש, ידו בכל משום שאין בידו מאומה, נסתר ונעלם משום שההתגלות עלולה לעלות לו בחייו - היהודים.


בית הכנסת של קונק. המקומיים מכנים אותו צרץ, כנסייה, אבל בתוכו יש סמלי מגן דוד, לוחות הברית ופירוט של זמני הדלקת נרות וכניסת השבת ויציאתה

מוכתמים ואנוסים בעולם החדש
בשנת 1556 הומלך פליפה השני בן ה־18 על ספרד. ראשית פעולתו כמלך היתה להפוך את מבחני "טוהר הדם" ממנהג מקובל לחוק המדינה: כל מי שיש בדמו כתם - מאנצָ'ה - של יהדות או של ערביות נועד להידחות מכל משרה חשובה, להיות טרף להלשנות ולחיות בסכנה מתמדת. וכשם שאין צורך להסביר מה הניע "מוכתמים" כאלה בספרד לחפש להם מקלט ב"עולם החדש", כך ברור מדוע נאלצו אחדים מהם להרחיק נדוד אל השבטים אשר בפאתי דרום. במקסיקו ובפרו עבדו האינקוויזיטורים שעות נוספות - הם התעמרו בעיקר בפרוטסטנטים, אבל לא חסכו את שבטם גם מחשודים בהתייהדות.
...
כמו מיגל היערי מתחילת סיפורנו, יש מצאצאיהם הנושאים עד היום שם משפחה אופייני לנוצרי חדש, כגון השם יערה - Jara - מלה עברית שנקלטה בספרדית במשמעותה המקורית, ועד היום פירושה איזור של חורש (ובהשאלה גם יציאה לציד). ההרים המיוערים, הקרויים La Jara - מדרום לטלוורה דה לה ריינה (Talavera de la Reina) או מצפון לקואנקה (Cuenca) אשר בספרד - שימשו תמיד מקלט לכל מיני נרדפים, והשמות יערה או קראסקו, שפירושו אֵלָה, אופייניים למשפחות שמוצאן מאנוסים.

בית הכנסת בקוראקאוטין. בחצר שמאחוריו מקימים את האוהלים בחג הסוכות

בין ה"מוכתמים" הללו היו נוצרים נאמנים, היו יהודים נאמנים ליהדותם בסתר והיו שניסו בכל מיני צורות למזג יהדות עם נצרות. חוקרים בני סמכא מסכימים כי מוצאה של עדת בני ציון הוא מן ה"מוכתמים" הללו, שברחו אל מעבר לסמבטיון והקימו שם עדות משלהם ויהדות משלהם, חופשית מרדיפות. חוקרים אלה משערים שלא מן הנמנע כי הם שלימדו את האראוקאנים, יחד עם כמה מצוות, גם את השימוש בנשק חם ובחיל פרשים.

עדה למוצאם היא הצורה שבה קיימו את מנהגיהם היהודיים, שאינה יכולה להתגלגל אלא מקהילה של אנוסים: את חג הסוכות, למשל, שמרו בהקפדה, אבל מעולם לא בנו סוכה ליד בתיהם. הם היו יוצאים אל מקום מרוחק ונסתר, בונים בו סוכות ויושבים בהן שבעה ימים, כפי שנהגו האנוסים בספרד, מחשש עינא בישא. אמי, זכרה לברכה, סיפרה לי כיצד היתה יוצאת בילדותה עם כל העדה אל מחוץ לכפר לשבת בסוכות שבעת ימים. עד שנתה האחרונה היתה משלבת בסוכתה ענף עץ זית, וכששאלתי אותה מדוע, השיבה בפשטות: "הרי כך כתוב בתנ"ך".

נכון, בספר נחמיה, פרק ח', כתוב: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות". לאנוסים לא היו גמרות ומסכתות; היה להם תנ"ך - שאותו לא יכלו לקחת מהם, ובתנ"ך כתוב: עלי זית. יש משהו מסמר שיער בדרך שבה שומרים בני אדם על מנהגים שאימצו להם בסתר במשך מאות שנים, עד דור עשירי....

בדרך מטמוקו לקונקו, שם חיה בבדידות מזהרת עדה קטנה של בני ציון. רק בתחילת המאה העשרים נודע לבני הקהילה כי יש יהודים נוספים בעולם


בית הקברות בקונקו. בין הצלבים אפשר להבחין במגני דוד על המצבות


חג סוכות בקונקו. בכל שנה היהודים המקומיים מקימים סוכות-אוהלים, וגרים שם במשך כל ימות החג


שקל ציוני טבוע בעור פרה
לא עברו ימים רבים מאז יצאה האִגרת אל השופט ברנדייס, ואל העיירה קונקו הגיעה תשובה מאת מזכירו של השופט. כך נודע לעדת בני ציון על קיומם של יהודים ושל ההסתדרות הציונית, שעוד לא היתה קיימת בצ'ילה, אבל בארגנטינה כבר כן. ומיגל היערי (Jara) עלה על סוסו וצלח את האנדים אל באהייה בלנקה (Bahía Blanca) שבארגנטינה, להביא שקל ציוני - מס החבר בהצטרפות להסתדרות הציונית העולמית.

קונקו דומה לכל העיירות בדרום צ'ילה בשורות בתי העץ הנמוכים, בני קומה או שתיים, האפופים ריח נעים של בעירת עצים, שבהם משתמשים גם כיום לחימום ולבישול. רחובות נקיים ורחבים מובילים אל הכיכר המרכזית, הנקראת פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas, כיכר הנשק), אף כי אין בה, תודה לאל, גרוטאות של טנקים כנהוג אצלנו. כאן, בבית עץ ליד הכיכר, נולדו אחי הגדולים. אני כבר נולדתי בעיר סנטיאגו.

מן האפרים הרחבים וכרי המרעה הסובבים את העיר עולה הדרך בערוץ הנחל הקרוי במוצאו אַיִיפן (Allipen) ובהמשכו טולטן (Toltén) - כמו ערביי ארץ ישראל, גם כאן קראו לקטעים שונים של אותו נחל בשמות שונים. מימיו הצלולים מקפצים וקוצפים על סלעי הבזלת הזרועים בדרכם, ומדרונות הגבעות, הגולשים לרגלי הר הגעש אִייֶמה (Llaima), עטורים חורש צפוף. ואולי אין זו אלא אותה ה"יערה", שבה מצאו מסתור ועל שמה נקראו אבות אבותיו של מיגל בספרד הרחוקה. במעלה ההר, שהוא אתר סקי ידוע, מתחלפים עצי העלים בעצי אראוקאריה ענקיים, הנראים כמטריות ענק. כיום זהו חלק משמורת הטבע קונגייו (Conguillio).

בעיר מליפאוקו (Melipeuco), השוכנת על גדת אותו נחל, כ־32 קילומטר ממזרח לקונקו, חנה מיגל קרוב לוודאי ללינת לילה. מכאן עולה הדרך אל אוכף רחב וגולשת ממנו אל אגם איקלמה (Icalma) הצלול כבדולח, שממנו נובע הסמבטיון ההיסטורי, הוא נהר הגבול בין עבדות לחירות, הביו־ביו. ערוצו משמש כיום אתר ראפטינג פופולרי. ליד ליאוקורה (Liucura) חובֵר השביל העולה מקונקו אל הדרך העולה מקוּּראקאוטין (Curacautín) - מרכזם השני של בני ציון באותו איזור (המרכז השלישי נמצא כמה מאות קילומטרים צפונה מכאן).

אמילייה זארה, יהודייה מקונקו, באוהל-סוכה במהלך חג סוכות

שלושה אחים מבני משפחת פלמה חיים כיום בקוראקאוטין, ושמותיהם עתניאל, עֵבֶר ונמרוד. אחד מהם ליווה אותי בדרך העולה לאורך נחל הקאוטין, שהיא בלתי רגילה ביופיה אף באיזור זה, המצטיין ביופיו: מצפון מציץ אלינו ראשו המושלג של הר הגעש הפעיל לונקימאי (Lonquimay), המכונה אל מוצ'ו, לאמור "הקצוץ", על שום צורתו; ורחוק יותר - ההר טולוואקה (Tolhuaca), שלרגליו מעיינות חמים ושמורת טבע. שני מפלי מים יש בדרך: מפל סלטו דל אינדיו (Salto del Indio) וסלטו דה לה פרינססה (Salto de la Princesa) - קפיצת האינדיאני וקפיצת הנסיכה - והאגדות הכרוכות בהם מספרות על נסיכה שסירבה לשידוך הכפוי עליה וברחה במעלה הנחל עם אהובה האינדיאני, עד שקרבו הרודפים להשיגם, ואז קפצו שניהם אל המים. כך נוצרו שני המפלים, שהם, יש לציין, יפים לא פחות מן האגדה. אחריהם נפתח ליד הנחל מישור הקרוי בשפת המפוצ'ה מַלְאַלְקַאוַואלוֹ, לאמור: יריד הסוסים, שבו היו מחליפים ומוכרים סוסים מטופחים, גנובים ומוברחים. גידול בהמות והברחתן היו מן הפרנסות החשובות של בני המקום.

מליאוקורה עלה מיגל מזרחה, אל מעבר פינו הצ'אדו (Pino Hachado) - האורן החטוב בגרזן - שהוא הגבול בין צ'ילה לארגנטינה. במדרון המזרחי של האנדים, הזרוע אף הוא אגמים אינספור, ירד מיגל אל הנהר נגרו (Negro), ומכאן אל מישורי הפאמפה הענקיים ואל עיר הנמל באהייה בלנקה. בשובו הביא עימו שקלים ציוניים, קבלה על דמי החבר ששילם להסתדרות הציונית. אמי סיפרה כי הקבלות הללו היו עשויות עור של פרה. איש צעיר הוא היה אז, מיגל. כשהכרתי אותו, בילדותי, כבר היה זקן, איש קטן ורזה ולו שפם שיבה קטן. ילדים לא היו לו ולאשתו מריה, ושניהם לא זכו לממש את השאיפה שהיתה לתוכן חייהם - לעלות לארץ. מכשולים רבים הונחו בדרכם, אבל הם מעולם לא נואשו. מיגל נקבר בעיירה קומפיאו, שהיתה אף היא מרכז של עדת בני ציון, אבל כיום נותר בה רק אחד מהם, השומר על מנהגי העדה ומייצר לעצמו, בין היתר, את היין הכשר לפסח. אשתו - שמוצאה לא מבני העדה - היא שהובילה אותי אל קברו של דוד אמי, מיגל. הכתובת מעל המצבה נמחתה, ורק מגן דוד נותר עליה, זכר ליהדותו. אחותו, היא סבתי, נקברה בארץ ישראל, וילדיה ונכדיה, שהיו לו כילדיו, חיים כאן.

סוכות בקונקו. המנהג לבנות את הסוכות רחוק מבתי המגורים נותר מימי האנוסים, אז קיימו את מצוות היהדות בהחבא

מנהר ביו־ביו אל גדות הירדן
ב־1919 התכנסה ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בצ'ילה, ומיגל היה אחד משני הנציגים ששלחו בני ציון לוועידה. בתעודות מאז מכנים אותם אינדְיוֹס חוּדיוֹס (אינדיאנים יהודים), ומציינים כי הם "צאצאי היהודים שמצאו מקלט באמריקה הדרומית לפני 400 שנה, אחרי הגירוש מספרד". דרכם לא היתה קלה: לא רצו להכיר בהם כיהודים. העובדה שהם שמרו שבת ועוד כמה מצוות יהודיות לא נראתה מספקת לשומרי טוהר הדם היהודי. בדצמבר 1920 נשלח מכתב מאת נשיא אגודת בני ציון אל נשיא הפדרציה הציונית בצ'ילה. המכתב מתאר בפירוט את מצבם הכלכלי הדחוק של בני העדה - כארבעים משפחות - ומבקש הלוואה כספית על מנת להגיע לארץ ישראל ולהתיישב בה. "משנרוויח בארץ, נחזיר את הכסף", מבטיח הכותב. הפדרציה הציונית בצ'ילה העבירה את המכתב להסתדרות הציונית העולמית, אבל לא נודע לנו אם השיבו לו. עד מהרה הוצרו שערי העלייה לארץ וסרטיפיקט הפך יקר מפז, בייחוד למי שאין כסף בידו.

ב־1924 נחקק בצ'ילה חוק המפריד את הדת מן המדינה, ובכך הוסר החיץ המייחד את ה"סָבָּטיסְטָס־קָבָּניסְטָס" (שומרי שבת וסוכות), כפי שכינו את בני האמונה לצורך ההבחנה בינם לבין שאר בני מולדתם, ונפתחה הדרך להתבוללותם. בבתי הקברות הנוצריים שבאיזור אפשר לראות בין הצלבים גם מגיני דוד, ושמות המשפחה של הקבורים תחתיהם הם הדרך לזהות משפחות של בני העדה. אבל היה גם קומץ שלא נואש ולא ויתר על אמונתו הציונית. מיגל ואשתו מריה המשיכו לשקול את השקל הציוני ולהפיצו בין בני עדתם. הקהילה היהודית בצ'ילה סירבה להכיר בהם כיהודים ושערי העלייה לארץ היו נעולים, אבל אחרי הכל - מהם כמה עשרות שנים וכל המכשולים הפעוטים הללו לעומת מה שראו מאות השנים של עברם? אחרי קום המדינה נפתחו השערים, וכך הגיעה משפחתי מגדות הסמבטיון, הוא הנהר ביו־ביו, אל גדות הירדן.

כאשר נישאה אחייניתו של מיגל לבן משפחת מרין העשירה והנכבדה, הקימו השניים את ביתם בקונקו ונותרו חלק מן העדה: אחרי הכל, גם סבתו של אבי היתה מצהירה כי היא "חולה" בכל ערב חג המולד. היה יום קבוע בשנה, אולי שריד למנהגי תשעה באב, שבו היתה מסתגרת בחדרה ומעבירה אותו בבכי ובקינות, כך סיפר אבי.

סניור סמואל ורעייתו אליזבת בביתם בקונקו. בבית הזה התגוררה משפחתו של המספר, צבי מרין, בטרם נולד

ארץ אחת קטנה ושמה ארץ
אחר כך עברו אבי ואמי לסנטיאגו, שם נולדתי. את קונקו הכרתי רק מן הסיפורים של אמי ואחי הגדולים, ובבואי לחפש את הבית שבו התגוררו הורי, פניתי אל מגיני הדוד שבבתי הקברות. אביב היה בארץ - נובמבר בצ'ילה הוא כמו מאי בחצי הכדור הצפוני - ומרבדים של פרחים צהובים עיטרו את השדות, כמו החרציות באביב הארץ ישראלי, אבל כאן הירוק כהה ודשן יותר.

ליד בית הקברות של קונקו הסבו בני העיירה להזכיר את קרוביהם שנפטרו, כנהוג ב"יום המתים", שחל באמריקה הדרומית בראשית נובמבר. על קבר מעוטר במגן דוד הניחו בני משפחה אחת פרחים. "זה דודי", אמר איש צעיר. "אני לא מבין בדתות, אבל דוד אחר עודנו בחיים, הוא בוודאי יודע. שמו סמואל סֶגוּרה, והוא מתגורר ליד המשטרה".

"למה לך לדעת איפה המשטרה?", שאל השוטר בחשדנות.

"אני מחפש את ביתו של דון סמואל", עניתי.

"סניור סמואל, הנה הוא הולך שם", אמר השוטר והצביע על איש בן יותר משמונים, ולידו אשתו, שניכר בה כי בנעוריה היתה יפהפייה בלתי רגילה.
"מובן שאני זוכר", אמר הזקן בהתרגשות, "קניתי מהם חלק מביתם כאשר עברו מכאן".

זהו ביתי. נכנסתי עם סניור סמואל אל בית העץ המרווח. כאן התגוררו הורי ואחי בטרם נולדתי. אחר כך ניגשתי אל טלפון ציבורי וחייגתי. בביתו שבקיבוץ הרים אחי את השפופרת. "לוצ'ו", אמרתי לו, "לא תאמין, אבל אני עומד עכשיו על יד הבית שבו נולדת". קולו הנרגש של אחי נשמע כאילו עמד כאן, לידי.

הטכנולוגיה מכווצת את העולם, חשבתי כשתליתי את השפופרת. פעם היו בו המון ארצות גדולות ורחבות ידיים, היום נותרה בו ארץ אחת קטנה ושמה ארץ.
אין על פני הכדור הזה מרחק גדול יותר מן המרחק בין שתי הארצות שאני רשאי וחייב לקרוא להן מולדתי. עצי האראוקאריה וחרוטי הגעש המושלגים הם ארצי לא פחות מגבעות הגליל והגולן, שעליהן גדלתי ולחמתי. דברי ימי העמים כולם אינם יודעים נאמנות עזה וממושכת כמו זו שגילו אבות אבותי למורשתם היהודית, נסיונות כמו אלו שעמדו בהם ומחיר כמו זה ששילמו על יהדותם, אבל זה אינו עושה אותם פחות ספרדים מן האינקוויזיטורים שרדפו אותם או פחות בני מפוצ'ה. וקאופוליקן הענקי, לאוטרו הנועז וקולוקולו החכם הם גיבורי עמי לא פחות משמשון, יהודה ומתתיהו.

לכתבה המלאה כולל תמונות:

http://www.masa.co.il/article/325/מעבר-לנהר-הסמבטיון:-אינדיאנים-יהודים-בצ'ילה/?

סיפור (לפרשת ויצא): החסיד וכרטיס ההגרלה

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב

השבת, נקרא על יעקב אבינו שיצא מבאר שבע והלך לחרן לפי ציויים של אביו ואמו. בדרכו הוא ישן על אבני המקום, והנה הוא חולם חלום, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו, ואומר לו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

והמתבונן רואה, כי הדבר תמוה, מדוע ה' אמר לו שלא יעזבהו, "עד אשר יעשה את מה שדיבר לו", וכי אחר כך כן יעזבהו? היה צריך הפסוק לומר כי לא אעזבך לעולם? מדוע המגבלה הזו שלא יעזבהו רק עד קיום ההבטחה?

כדי להבין זאת, נקדים מעשה בחסיד עני מרוד, בעל משפחה ברוכת ילדים, שהגיעה בתו לפירקה להינשא, ולרש אין כל. כל בחור שהגיע לבחון את השידוך המוצע לו, ברגע שראה כי אין שום נדוניה עזב והלך לחפש לו הצעה אחרת. לימים הגיע בחור טוב, שהיה מוכן לשאת מיד את בתו לאשה, אך דרש מינימום של נדוניה, אחרת לא תוכל להתקיים החתונה.

מרוב צערו, החליט אביה לנסוע לרבו, האדמו"ר שגר בעיר הגדולה, בכדי לקבל ברכתו ולשמוע ממנו עצה. הגיע החסיד לרבו, סיפר בדמעות שליש את מצבו הקשה, ובקש את ברכת רבו. אמר לו הרב, לך תקנה כרטיס הגרלה, ובעזרת ה' אתה תזכה בהגרלה בה הפרס הראשון הוא עשרת אלפים רובל, וכך תוכל להיוושע. שמע החסיד בקול רבו, ופנה מידית לקנות כרטיס הגרלה שעלה 5 רובלים. אך מה מאד התאכזב לשמוע כי ההגרלה תתקיים רק בעוד שלושה חדשים, בעוד הוא צריך את הכסף לחתונה באופן מיידי, אך אותו חסיד האמין באמונה שלימה כי ישועתו קרובה, שהרי כך שמע בפירוש מפיו של האדמו"ר. בדרכו הביתה, התאכסן בלילה בפונדק דרכים, באותו פונדק היה גם שר גוי שהיה לו גם כרטיס הגרלה, והנה בלילה הוא חולם, כי בפונדק נמצא יהודי שהכרטיס שלו יזכה בהגרלה. התעורר השר, ואמר, חלומות שווא ידברו. חזר לישון, ויחלום שנית אותו חלום. קם בבוקר, ושלח את משרתו לבדוק אם יש יהודי בפונדק, קרא לו אליו ושאלו האם יש בידו כרטיס הגרלה, השיב היהודי בחיוב, ואז ביקש ממנו השר כי יחליפו כרטיסים. סירב היהודי לבקשת השר, אך השר לא הרפה והציע להוסיף לו גם את מחיר הכרטיס בנוסף להחלפת הכרטיס עצמו. המשיך השר והוסיף כסף תמורת החלפת הכרטיסים, עד שהגיע לסכום של אלף רובל, אך החסיד בשלו, המשיך בסירובו גם להצעה זו, ביודעו כי רבו הבטיח כי הוא יזכה בפרס הראשון. קצף השר הגוי, והחליט להחליף את הכרטיסים בעל כורחו של היהודי, ובכדי לרצותו, נתן לו את אלף הרובל שהבטיח לו. הצטער החסיד כי הוחלפו הכרטיסים בעל כורחו, אך התנחם כי לפחות יש בידו אלף רובל בהם יוכל לעשות את חתונת בתו. אכן שב האיש לביתו וחיתן את בתו בנחת.

עברו שלשה חדשים, והנה מתברר כי כרטיס ההגרלה שבידו של החסיד, שהיה לפני כן בידו של השר הגוי, הוא הכרטיס שזכה בהגרלה, ובין רגע הפך החסיד לעשיר מופלג. נסע החסיד לרבו וסיפר לו את השתלשלות הדברים. חייך האדמו"ר ואמר לחסיד המאושר, דע לך! ראיתי שאתה זקוק לשני ישועות, ישועה מיידית לחתן את הבת, וישועה לטווח ארוך להוציא אותך מהעוני בו אתה שרוי, לפיכך התפללתי לה', והתגלגלו הדברים שקיבלת ישועה מיידית מהגוי לחתונה, וישועה קבועה לכל ימי חייך.

כך אצל יעקב אבינו, זקוק היה לישועה מיידית, מעשו אחיו הרודף אותו, אך זקוק היה גם לישועה קבועה בהמשך הדרך מלבן הארמי, אצלו הוא צפוי לחיות עשרים שנה, ואח"כ עם יוסף וכו', לפיכך אומר לו ה' "לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", שלא יחשוב יעקב שבישועה הזמנית שיושיע אותו ה' מעשו הרשע, בכך מסתיימת ברכת ה' עליו, אלא אדרבא, לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את כל אשר דברתי לך, דהיינו '"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" גם ישועה מידית מלבן הארמי, וגם ישועה לכל המשך חיי יעקב.

מתוך:
הלכה יומית מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א

יום שלישי, 14 בדצמבר 2010

מלמדים תורה? מגיע לכם כסף - חינוך ותרבות - חדשות - ערוץ 7

מלמדים תורה? מגיע לכם כסף

רבים לא יודעים זאת אבל אם אתם מעבירים שיעור תורני קבוע מגיע לכם תשלום, גם אם לא גדול, מהמדינה. איך? אתם מוזמנים לקרוא.


פרסום ראשון: 14/12/10, 07:21
שמעון כהן

יכול להיות שלא ידעתם, אבל אם אתם מעבירים שיעורי תורה באופן קבוע בסביבת מגוריכם מגיע לכם כסף מהמדינה.

מסתבר שעל פי החוק שאותו קידם בעבר השר משולם נהרי שיעורי תורה העומדים בסטנדרטים הקבועים בחוק מזכים את מעביריהם בתשלום שבשנה שלמה יכול להצטבר לכמה אלפי שקלים. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם רפי קפלן, מנכ"ל 'מעלה', הארגון המרכז את רשימות השיעורים ברחבי הארץ ומציג אותם בפני הרשויות לאישור קבלת התשלום.

קפלן מציין שממש בימים אלה נשלמת ההרשמה לקבלת התשלומים בשנה הבאה. ביום הראשון בינואר תוגש הרשימה, ועל כן הוא מזמין את המעוינים לפנות ל'מעלה' לשם כך.

"המדינה החליטה כבר לפני כ-15 או 18 שנים לתמוך בשיעורים כחלק מהתרבות שלנו ולעודד אדם שמעביר שיעור במקום ציבורי. כשם שעמותות לתיאטרון ולכדורגל מקבלות תשלום כך מגיע גם למי שמלמד יהדות. זו הרי התרבות שלנו".

בדבריו הוא מזכיר את מאות ואלפי השיעורים שנמסרים ברחבי הארץ, אם כשיעורים לילדים, ואם לנשים, אם כדף יומי, אם כשיעורי משניות ועוד ועוד. לדבריו קיים פרמטר חוקי שיש לעמוד בו כדי לאפשר העברת התשלום. בין השאר יקבלו את התשלום מי שמקיים שיעורים קבועים בני למעלה מ-45 דקות כל אחד למספר מינימאלי של לומדים כפי שקובע החוק - בישובים גדולים 15 איש ובישובים קטנים עשרה.

כמו כן נקבע שלא יועברו השיעורים לא בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת אלא במקום ציבורי אחר.

מספר קפלן כי אל מול העברת הכספים הזו עמדו שוב ושוב ארגונים רפורמיים שניסו לסכל את המהלך בתואנות שונות שהוא עצמו לא מצליח להבין את המניע שעומד מאחוריהן. "התנועה הרפורמית עובדת קשה כדי לשנות נהלים והם מקשים עלינו, למרות שלא תמיד ברור לי מה הם רוצים. הם ניסו להתברג בחוק הזה ולקבל תקציבים וכשראו שהם לא עומדים בדרישות, כי הרי מספר השיעורים שהם מעבירים קטן, התחילו להתנכל ולדרוש ביקורת כזו וביקורת אחרת, פעם זו ביקורת ספרים ופעם ביקורת נוכחות. פעם אחת אפילו שלחו ביקורת בערב שמחת תורה והתלוננו למה לא התקיים השיעור הקבוע באותו לילה..."

כעת, כאמור, מזמין קפלן את הציבור להתקשר עוד בטרם יוכן הדו"ח לקראת קבלת התקציב לשנת 2011. המעוניינים מוזמנים ליצור קשר עם 'מעלה' בטלפון: 02-6277344.


מלמדים תורה? מגיע לכם כסף - חינוך ותרבות - חדשות - ערוץ 7

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

רמז לשריפת הכרמל והגשם שאחריו - בסיפור אליהו ונביאי הבעל


וַיִּשְׁלַח אַחְאָב..וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים,
אֶל הַר הַכַּרְמֶל...וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה,
וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים, וְאֶת הָאֲבָנִים,
וְאֶת הֶעָפָר..וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם;
וַיֹּאמְרוּ--יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.. וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ,
וַיְהִי,... גֶּשֶׁם גָּדוֹל..

כתובה מדאורייתא? למה אומרים 'שמע' בקדושת מוסף? למה תקיעות שופר במוסף? נוסח אהבת עולם (או אהבה רבה)

סיכום שיעור של הרב יעקב מדן, מכללת הרצוג, ‏יום ראשון י"ט אדר ב תשס"ג

ישיבת סורא נוסדה על ידי רב שהביא את מסורות א"י לבבל, לעומת נהרדעא ששמרה אצלה את מסורת בבל עוד מימי יהויכין וכך התפתחה כל תורת חריפותה של פומבדיתא שהיתה צורה של פלפול.

לדוגמה:

  1. מחלוקת האם כתובּה היא מדאורייתא או מדרבנן ומתברר מהראשונים שמנהג א"י היה מדאורייתא, בעוד שבבל הוא מדרבנן[1].
  2. בקדושת מוסף שם אומרים קריאת שמע שהיא שריד לגזירות.
  3. העברת התקיעות למוסף שכל הרעיון של 'לבלבל את השטן' התכוון בראש ובראשונה לשטן ממשי של השלטון.
  4. אהבה רבה. לוין מביא במבוא לספר מתיבות את הדברים. מה שהוא מסביר שם שההבדל הוא רק ביסוד של הלשון בין לשון התפילה ולשון התנ"ך.

אך נראה שיש הבדל בין אהבת עולם לבין אהבה רבה. נכון שבמקרא יש אהבת עולם ולא אהבה רבה. "עולם" במקרא הוא זמן ולא מקום. אהבת עולם אהבתיך - הכוונה אהבה לנצח וללא תנאים. ומשמעות הפסוק: "מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משחתיך חסד" - על אף הגלות, בכ"ז - ה' אוהב אותנו לעולם.זהו ביטוי מובהק המתאים לגלות!

ירמיהו בא ליהודים שגלו ואומר להם – ה' עדיין אוהב אתכם ולא שכח אתכם. אהבת עולם כביטוי שנכנס בצורה כל כך חזקה איננו דבר מקרי.

ואהבה רבה של אנשי א"י שנמנעו לומר אהבת עולם גם זה לא מקרי, ועל כן הפשרה המתבקשת, ביום רבה, ובלילה [המשול לגלות] עולם.