יום רביעי, 20 באפריל 2011
המקור לאיסור קטניות בפסח
ראוי להוסיף מידע חדש יחסית בנושא אותו הביא הרב מרדכי הוניג מארה"ב, כדלהלן
ד"ר שמחה עמנואל גילה לפני שנים ספורות, כי ב"דרשת הפסח" לרוקח, שהתגלתה לאחרונה בכתב-יד מוקסבה 511, (הנ"ל עומד לפרסם בקרוב [או שבינתיים כבר פרסם] את הדרשה המלאה), כי הרוקח הוא הראשון המזכיר חומרה זו, ונותן נימוק חדש, שלא היה ידוע משום מה לחכמים בתקופות יותר מאוחרות. [הרוקח חי קרוב למאה שנה לפני ר"י מקורביל בעל הסמ"ק] ראה: הנ"ל, "חיבוריו ההלכתיים של ר' אליעזר מוורמייזא, תעודה, טז-יז (תשס"א), עמ' 246-247:
"מנהג אשכנזי מפורסם אחר הוא איסור קטניות בפסח. העדויות הראשונות על איסור קטניות אצל חכמי צרפת במאה ה-13, וכבר בשנות השבעים של אותה מאה לא ידע ר' יצחק מקורבייל, בעל הסמ"ק, מה טעם "נוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים"; האם משום שהקטניות מחמיצות, או משום גזרה, שלא יבואו להחליף בין מעשה קדרה של דגן למעשה קדרה של קטניות. והנה ר' אליעזר מתייחס בדרשתו לאיסור קטניות כדבר פשוט ורגיל, ואין הוא מוצא צורך להרחיב בעניין, אלא מסתפק בתשע מילים בלבד: "ומה שאין אוכלין פולין ועדשים, מפני שיש בהן חיטין" (דף 193ב). למדנו מכאן טעם חדש לאיסור הקטניות - מפני שגרגרי חיטה מעורבים בקטניות - והוא שונה ממה שהציעו חכמי צרפת המאוחרים יותר. עוד נמצינו למדים כי איסור הקטניות ידוע היה כבר בשלהי המאה ה-12 כדבר פשוט, ובגרמניה דווקא. ואפשר אפוא כי מוצאו של המנהג איננו בצרפת, כפי שנראה היה עד כה, אלא בגרמניה, ארץ לידתם של מרבית מנהגי אשכנז".
ושם, הערה 161: "אפשר שעניין זה קשור בשינויים האגרונומיים שהתרחשו בכלכלת אירופה. במהלך ימי הביניים המוקדמים עברו החקלאים באירופה למחזור זרעים תלת-שנתי, שבו נזרעה כל שדה לסירוגין: שנה אחת בתבואה, שנה שנייה בקטניות ובשנה השלישית הוברה השדה. בעקבות זאת גד[ל] מאוד יבול הקטניות, ובמיוחד משנת 950 ואילך (ראה... שיטת גידול זו הביאה בוודאי לצמיחה לא מתוכננת של מעט תבואה בתוך שדה הקטניות, ואולי ספיחין אלו הם שגרמו לחכמים לאסור את הקטניות בפסח".
לכאורה התגלה על-ידי ד"ר עמנואל, מהו הגורם העיקרי, שהביא את חכמי אשכנז לאסור אכילת קטניות בפסח!
בברכה
מרדכי הלפרין
יום חמישי, 7 באפריל 2011
יום רביעי, 6 באפריל 2011
יום שלישי, 5 באפריל 2011
אם למשה רבנו היה פייסבוק...
יום שני, 4 באפריל 2011
הבן העיוור
באותם ימים, לא ידעתי כמה התאמצו הוריי לאפשר לבנם העיוור לקחת סיכונים, למרות שהם פחדו שמא אכשל או אפול. הם אפשרו לי לגלות את עולמי בכל דרך – בחצר, מאחורי המחסן, במורד הרחוב. הם ידעו שאני חייב להיות יותר עצמאי.
"הוא באמת צריך לרכב על אופניים?" שאל אבי את אטה אמי. היא רצה לצידי עד שיכולתי לרכב באופניים על המדרכה, למצוא את הפינה ולפנות, ואז לרכב חזרה עד לכניסה אל הבית.
באותו הבוקר פניתי מרחוב לרחוב בדרכי לבית הספר וצעדיי היו קלים ובטוחים. האם היום הצונן התחמם או שהחמימות באה מתוכי?
כשהגעתי אל הרחוב המרוצף, ידעתי שאני עומד לפני החצייה האחרונה. לצדי הייתה גדר מגרש המשחקים. הייתי צריך להתקדם לאורכה עד לכניסה.
"שלום מיכאל." לבי פעם במהירות, אבל הייתי צריך לפעול ברוגע.
"שלום" עניתי לקולו של חברי שמיד הוסיף, "ושלום גברת לוי".
אז בכל זאת לא הלכתי לבית הספר לבד. היא ודאי הייתה קרובה מאוד אם החבר שלי בירך אותה לשלום. מאחורי, אני בטוח ששם היא הייתה. פניתי לאחור בפנים כעוסות. "את לא סמכת עליי!"
כשאתה בן 10, אתה תמיד חושב על עצמך. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה המיית גלגלי אופניה של אמי כשהיא פנתה לחזור הביתה...
....
ב-20 בינואר הגעתי שוב לעיירת ילדותי. אחרי שגיסי אסף אותי מהאוטובוס הוא אמר לי שקשה לאמא שלי לנשום.
"היא הפסיקה לנשום לפני שתי דקות", אמרה אחותי כשנכנסתי הביתה. "היא נפטרה".
אולי היא לא רצתה שאני אשמע את ניסיונותיה המחרחרים לנשום. אבל האם היא באמת נפטרה?
לא ראיתי אותה באותה צעדת יחיד ראשונה שלי לבית הספר, ואני לא רואה אותה עכשיו. אני עדיין חש בנוכחותה בכל פעם שאני חוצה צומת, אבל היא אף פעם לא מתערבת.