תאריך עברי

יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

סיפור: הוילון של נשיא ארצות הברית – איך לא להסיח דעת מלימוד התורה

סח הגאון רבי ראובן קרלינשטיין שליט"א. "צא ולמד מאומות העולם, עד כמה יראים הם מאימתה של מלכות וטורחים לכבודה. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שעלינו לנהוג כך כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה".
עסקן נמרץ, מנהל מוסד גדול בארצות הברית, עמד בפני פריצת דרך משמעותית לטובת מוסד שבראשו עמד, ולמטרה זו הוא התכוון לגייס כספים בהיקף נרחב. אלא שפעולה זו חייבה, כמובן, חדירה עמוקה לתודעת הקהל היהודי בארצות הברית, והעסקן החליט כי בעולמנו עמוס החוויות יש ליצור אירוע נדיר בתוככי המוסד, כך שהכל ישוחחו עליו ימים רבים ושמו של המוסד ינשא בפי כל.
אמר ועשה. לאחר הפעלת קשרים ענפים ושיחות ארוכות עם גורמים רבים, הצליח מנהל המוסד לקבל את אישורו של ראש אגף הטקסים בבית הלבן להגשת בקשה להזמנת נשיא ארצות הברית של אמריקה אל המוסד.

דרך ארוכה ומורכבת נדרש המנכ"ל לעבור עד שהצליח להוכיח, כי המוסד וראשיו עומדים בכל הקריטריונים הנדרשים, כדי שהאדם החשוב ביותר בעולם יכבד אותם בנוכחותו. סוף סוף ניתן האישור העקרוני מטעם הוועדה הממונה על הנושא, והמנכ"ל נקלע לסבך נוסף של דרישות ובקשות שהונחתו עליו מטעם וועדת האירועים שעל יד הבית הלבן, המופקדת על תקינות הטקסים והביקורים הנשיאותיים.
לאחר חודשים מספר הפך המוסד את פניו. ריח של סיד נקי הכה באפם של חברי הוועדה. מנורות נושנות ושבורות בחלקן, הושלכו היישר אל פח האשפה, ובמקומן נתלו נברשות נוצצות שהפיקו אור בוהק. השלט הגדול הנושא את שמו של המוסד נוקה וצוחצח כיאה וכיאות, ונדמה היה כי הכל הולך כשורה.

את עיקר מעייניהם מיקדו חברי הוועדה הנכבדים באולם המרכזי, אשר בו אמור הנשיא לשאת את דבריו.
"שבועיים לפני האירוע המיוחל ייסגר האולם, ואיש לא יורשה להכנס אליו", התרה קצין הביטחון של הוועדה בפני המנהל, "גם אתה לא". המנכ"ל הנהן בראשו לכל הסעיפים ותתי הסעיפים שנערמו על שולחנו, ובהם הוראות קפדניות בכל הנוגע לביקור ולהודעות שייצאו לעיתונות לאחריו.
בעת סיורם באולם הכינוסים, הבהירו חברי הוועדה למנכ"ל, כי עליו לעטר את האולם בוילונות. "אין הדבר ראוי, שנשיא המעצמה הגדולה בעולם ינאם בחדר אשר חלונותיו אינם מכוסים. עליך לגשת בהקדם לחנות פלונית, המתמחה בייצור מיידי של וילונות יוקרתיים, ולרכוש שם וילונות ראויים לשמם.
בו ביום הוזיל המנכ"ל דולרים כמים עבור רכישת וילונות מפוארים, מן הסוג שניתן לראות בארמונות האצולה באירופה. בד עבה, בצבע ארגמן כהה, השתלשל בכבדות מתקרת אולם האירועים. פס זהב טהור חצה את הוילון לכל רחבו והעניק לו מימד מלכותי, רשמי וסמכותי
, כאומר: לידי יעמוד האדם שיכול לצוות למחוק את כדור הארץ על יושביו ברגע אחד, ובתחתית הוילון נדו פעמוני ענק בגוני דגל ארצות הברית. בעודו פולט אנחת רווחה הזמין המנכ"ל בסיפוק את חברי הוועדה לסיור מסכם ואחרון, שלאחריו, כך קיווה בכל מאודו, יוענק לו האישור הסופי לביקור.
חברי הוועדה, שהופיעו הפעם בלוויית יועציהם לענייני תרבות, אופנה, יחסי ציבור, הקול היהודי, ועוד, התמקדו בכל פרט בטרם כניסתם לאולם האירועים, החל מן המיקום המדוייק שבו תחנה מכונית השרד של הנשיא וכלה בעומק חריטת האותיות על המתנה המוכספת שתוענק לאיש הדגול ורב החשיבות.
בבטחון רב פתח המנכ"ל בתנופה את דלת אולם האירועים, כשבליבו הוא מצפה לתשואות רמות מאת חברי הוועדה על טעמו האנין והמשובח בבחירת הוילון. להפתעתו המרה החמיץ יו"ר הוועדה את פניו והורה לו באופן חד משמעי: "הסר את הוילונות הללו! האם אמרת לבעל החנות, שהוילונות מיועדים לעטר את חלונותיו של חדר שנשיא ארצות הברית של אמריקה יבקר בו?".
המנכ"ל, שכבר ספג מחברי הוועדה ביקורות, הערות, הוראות ופקודות אין ספור, לא ידע את נפשו. "לא אמרתם לי להגיד לו את זה", הפטיר בקול נכאים. "אז תגיד לו את זה", סיכם יו"ר הוועדה.

נכנע ומושפל שב המנכ"ל אל בעל החנות, שהופתע לראותו שנית, התיישב בלאות על כסא ופנה אל בעל החנות: " אני זקוק לוילונות עבור חדר שבו יבקר נשיא ארה"ב. יש משהו מפואר יותר מהוילונות שרכשתי אצלך?" שאל בייאוש בעודו סוקר בעיניו את תצוגת הוילונות היוקרתיים שהוצגה לראווה בשטח בית המסחר. במוחו כבר עלו מחשבות קודרות על סכומים אגדיים שיאלץ להפריש לצורך רכישתם, כאשר צחוקו של בעל החנות נשמע מתגלגל בין הוילונות.

"ידידי. וילון שכזה ערכו מגיע לעשירית משוויו של הוילון היוקרתי שרכשת! הנה, זה הבד הדרוש לך לתפירת וילון לחדר שבו ינאם נשיא ארצות הברית של אמריקה", הצביע בעל החנות לעבר אחד הוילונות.

בעינים פעורות לרווחה התבונן המנכ"ל בבד משובח בעל צבע אפרפר בהיר, אשר רקעו החלק מעיטורים זעק פשטות והעדר פאר. "אתה צריך להבין", הסביר בעל החנות ברצינות תהומית. "כשהנשיא נואם, כל העיניים צריכות להיות מופנות אליו בלבד. אם מאן דהוא יפנה את ראשו למקום אחר, אזי כל יועצי הנשיא, כותבי הנאומים, מכיני הביקור ופמלייתו הכבודה יראו זאת ככשלון מחפיר.

לשם כך מקפידים יועצי הנשיא, כי באולם הנאומים יתלו וילונות פשוטים בלבד, אשר אינם עשויים למשוך את תשומת לבו של אדם כל שהוא מקרב המאזינים".

אם על כבודו של בשר ודם מקפידים לשמור באופן מדוקדק כל כך, קל וחומר שעלינו, הזוכים ללמוד בתורה הקדושה, בעלי ההזדמנות לשבת בכל יום בפלטרין של מלך וללמוד בתורת ה', לנצל זכות זו, להתמקד בדבר גדול זה ולא להסיח דעתנו הימנו.

מתוך: מאורות הדף היומי גיליון 551

יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

סיפור: ברית המילה שהצילה ממוות

באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם.
ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך.
"בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.
למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.
לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה.
הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל.
לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.
בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן.
התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו".
ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים.
ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.
לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות".
עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה.
יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.
התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה.
עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.
השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית".
ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב.
דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה.
ר' זלמן שולח חופשי לביתו.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

http://www.hitkashroot.com/contents.asp?aid=36310

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – דבר תורה לפרשת ויצא (רש"ר הירש)

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

(פרק ל)

הערך הגדול שמעניקה לאה לדודאים בדבריה מעורר תמיהה רבתי. מדבריה עולה שערכם של מספר דודאים גדול אף מבעלה. "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" – אומרת לאה לאחותה רחל, ומשמעות הדברים לכאורה היא: לא די לך רחל שלקחת את יעקב אישי, וכעת את רוצה לקחת גם את הדודאים שהביא בני.

כותב הרש"ר הירש:

איך אפשר להעלות על הדעת שלאה, אשר כל חייה התרכזו בשאיפה לרכוש את אהבת בעלה, לאה זו תאמר במלוא כובד הראש: לקחת את אישי, ועתה תקחי גם את דודאי! כאילו חשיבות כל שהיא נודעת למספר דודאים, כאילו היו אלה מעלים או מורידים, בשעה שהמדובר הוא באהבת הבעל!

לאור זאת מבין הרש"ר הירש את כל השיחה בין לאה לרחל לא כ"'עסק' רציני" אלא כ"הלצה", כדיבור קליל ומחוייך בין לאה לרחל. כך מתאר הרש"ר הירש את השיחה בין השתיים, ואת הרקע לשיחה זו:

בעוד יעקב בשדה, יושבות הנשים בצוותא. את הערבים הוא מבלה חליפות, ערב עם לאה, וערב עם רחל. ראובן, שעודנו נער, מביא דודאים מן השדה.

תני לי מהם! – מבקשת רחל.

איזו דרישה מרהיבה! – אומרת לאה דרך הלצה וכו', אך נותנת לה מהדודאים. דבר זה מוכח מלשון "לכן" שבדברי רחל.

עתה, אומרת רחל, מכיון שהואלת בטובך, לכן יהיה הוא אתך גם הלילה.

נתינת הדודאים היתה לפני הצעתה של רחל "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". דבר זה לומד הרש"ר הירש מהמלה "לָכֵן", שמשמעותה בהקשר הזה, לדעתו, היא: מכיון שנתת לי את הדודאים,"לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה". אילו היה כאן "'עסק' רציני" נתינת הדודאים היתה צריכה להיות אחרי הצעת רחל. מדובר אפוא ב"דרך הלצה".

לפי גישה זו דברי לאה "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" אינה אמירה כללית, אלא היא "מתיחסת לאותו יום בלבד". "דרך הלצה".

ומה רצתה התורה ללמד אותנו בכל השיחה הקלילה והמחוייכת הזו? כותב הרש"ר הירש:

נראה אפוא שהענין כולו משקף את יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות.

לכאורה אין התורה מספרת לנו דבר על היחסים בין האחיות, לאה "השנואה" ("כי שנואה לאה" ולא 'כי לאה שנואה' – "השנואה שביניהן, האהובה פחות" – רש"ר הירש) שילדה כבר ארבעה בנים, ורחל האהובה שהיא עדיין עקרה. היה אפשר לחשוב שמתח גדול שורר בין השתיים. ובכן, לא ולא!, טוען הרש"ר הירש; השיחה הקלילה ב"דרך הלצה" שמתארת התורה בין השתיים מעידה דווקא על "יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות".


מתוך דבר תורה שנשלח במייל על ידי ישיבת "ברכת משה" – מעלה אדומים

 

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

היתרון שבחסרון – סיפור מרגש עם מוסר השכל על דלי סדוק…

אחד ממורי בתקופת ילדותי, היה יהודי מבוגר, ניצול שואה שעבר רבות בחייו. יהודי פקח זה נהג לעודד את החלשים שבינינו ולטעת בהם מרץ ועידוד. לעולם לא אשכח את הסיפור הבא שסופר על ידו ונחרת עמוק בליבי:

לנושא כלים בהודו היו שני דליים גדולים, התלויים על שני צידי המוט אותו נשא על כתפיו. אחד הדליים היה סדוק, ובעוד שהדלי השני היה מושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהנחל עד בית האדון, הגיע הדלי השני מלא בחציו. מידי יום ביומו, במשך שנתיים תמימות, העביר נושא הדליים כמות של דלי וחצי מים בלבד לבית האדון. כמובן, שהדלי המלא היה גא בהישגיו, מושלם במטרה למענה נוצר, אך הדלי הסדוק הרגיש מבוייש ואשם בחוסר שלמותו, ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי הכמות שאותה נועד לספק.

לאחר שנתיים ימים שנראו לדלי הסדוק ככשלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים: "אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך". "מדוע?" שאל נושא הדליים "במה אתה מתבייש"? "הייתי מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים במשך השנתיים האחרונות, עקב הסדק שבצידי אשר גרם למים לדלוף החוצה כל הדרך במעלה השביל עד לבית אדונך. בגלל חסרונותי עליך לעשות את כל העבודה הזו ואינך מקבל תמורה מלאה למאמציך".

נושא הדליים הצטער בצערו של הדלי הזקן והסדוק, ובחמלתו אמר: "בעודנו עושים את דרכנו חזרה לבית האדון, אני רוצה שתשים את לבך לפרחים המקסימים הפורחים בצידי השביל". ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה, שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את הפרחים המקסימים הפורחים בצידי השביל, והמראה המרנין עודד אותו במעט. אולם, בסוף השביל הרגשתו היתה רעה כבעבר, שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שב והתנצל בפני נושא הדליים.

נושא הדליים אמר לדלי: "האם שמת לב לכך שהפרחים פורחים רק בצד שלך אך לא בצידו של הדלי השני? זאת, משום שתמיד ידעתי על הסדק והטפטוף שלך וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהנחל, אתה השקית אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט בהם את ביתו של אדוני. אילולא היית כפי שהיית, לא היה לו היופי הזה להתברך בו".

***

לכל אחד מאיתנו יש חסרונות המיוחדים לו.

כולנו כדים סדוקים, אך אלו הסדקים/החסרונות הופכים את חיינו למעניינים ולכדאיים. עלינו מוטל לקבל כל אדם כפי שהוא ולחפש את הטוב שבו, ויש שם הרבה טוב.

מתוך: מאורות הדף היומי, גיליון מספר 549

חידות הלכתיות: להכריח להעיד מה שלא ראה, לא ראוי לעשות אך אם עשה יחזור, לווה יכול למחול חוב, יום כיפור בשבת אך לא בי' תשרי, "לדור בבית שיש בו מזוזה", עשה לבהמה חייב,לאדם פטור, בכור שלא נוטל פי שניים

image

מתוך "בית דוד" פרשת ויצא תש"ע