תאריך עברי

יום ראשון, 27 ביוני 2010

על חוק 3 השניות שמעת? עצות להנצל מהכעס! (אתר ברסלב ישראל)



אחד הדברים שמלמדים רובאי
בצבא הוא שלא יורים מן המותן.
נושמים עמוק, מכוונים ואז לוחצים
על ההדק. על "חוק השלוש שניות"
בחיים, ולא רק אצל רובאים...

 
אמנם אינני זוכר את המקור, אך אחד מזקני ברסלב פעם אמר לי שבניסיון של כעס, היצר הרע שולט באדם במשך שלוש שניות בלבד. זאת אומרת, אם אדם ינשום עמוק ולא יגיב מן המותן, אז יחלוף כוח היצר הרע, שנקרא רוח שטות, ויחזור כוח השכל הישר.
לאורך שנים, נוכחתי לדעת ש"חוק השלוש שניות" הוא אמת לאמיתה. הוא מסביר מדוע הירייה האומללה שנובעת מתוך אינסטינקט בעת כעס גורמת כל כך להרס ולחורבן: כל עוד שהיצר הרע הוא בעל הבית על המוח של הבן אדם – קרי למשך אותן שלוש שניות קריטיות בעת ניסיון – אזי לא יוכל לצאת מזה דבר טוב. הרי אחד מן הדברים הראשונים שמלמדים את הרובאי בצבא הוא, שירייה מן המותן לא קולעת בולים. עדיף לנשום עמוק שנייה, לכוון היטב היטב, וללחוץ על ההדק. זאת גם עצה נהדרת בעניין להשיב לזולת בעת כעס: לעצור, לנשום עמוק, ולכוון את הדברים שעומדים להגיד היטב היטב – כל התהליך מצריך שלוש עד ארבע שניות בלבד, מספיק זמן להחזיר את השליטה של המוח ליצר הטוב ולמנוע התנגשות חזיתית עם הזולת.
מי יודע כמה אלפי זוגות היו ניצולים מגירושין, אילו היו מיישמים את חוק השלוש שניות. ומי יודע כמה רציחות היה נמנעות, ועוד כהנה וכהנה, השם ישמור...
רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל, פירט לנו את נזקי הכעס (ראה ספר המידות - ערך כעס). כדי להקל על הקוראים, ליקטתי כאן רשימה של 12 עיקרי נזקי הכעס. וגם, תחבולה פשוטה: ברגע של אמת, כאשר מעמידים את האדם בניסיון של כעס והקפדה, יעצום עיניים וישנן את נזקי הכעס, ואז יבין שלא כדאי לו לכעוס בכלל. ועוד ישאל את עצמו: "מילא, מרגיזים אותי, אך למה לי להוסיף נזקים נוספים לכאב ולעצבים שכבר יש לי?"... ואז, תוך שלוש שניות, המוח ירגיע את הלב, והאדם יוצא מן הניסיון ללא פגע כאשר יד השכל על העליונה. אין דבר יותר טוב בעולם הגורם תענוג לבורא עולם, וגם הרגשה נהדרת של סיפוק עצמי והעברה על המידות. ובכן, להלן הרשימה:
12 עיקרי נזקי הכעס
1. על ידי כעס מגרה על עצמו דינים (ספר המידות - ערך כעס, כג).
2. על ידי כעס מוליד בנים שוטים (ספר המידות - ערך כעס, כד).
3. על ידי כעס נתקצרו ימיו (שם, כה).
4. על ידי כעס בא הרהורי עבודה זרה (שם, ערך הרהורים).
5. כעס מזיק לפרנסה, ומפסיד העשירות (ליקוטי מוהר"ן קמא תורה סו אות ב).
6. הבעל-דבר (היצר הרע) כשרואה שיורד לאדם שפע של ממון, מזמין לו דבר מכעיס, כדי שיאבד את השפע (ליקוטי מוהר"ן קמא תורה סח).
7. הכעס מזיק לראיית העיניים (ספר המידות - ערך כעס).
8. על ידי כעס בא עצבות (שם).
9. על ידי כעס נתאלם (שם).
10. עזות בא על ידי כעס (שם).
11. פחד בא על ידי כעס (שם, ערך פחד).
12. ועל ידי כעס, מאבד נפשו, בבחינת (איוב י"ח, ד): טורף נפשו באפו (ליקוטי מוהר"ן קמא תורה סח), ועל ידי כך הסיטרא-אחרא (הצד האחר) שולט בו, ונכשל בעבירות רבות נוספות.
מוסיף ה"ראשית חכמה" זצ"ל (תוצאות חיים, כה), "שאם יכעוס יסתלק ממנו נשמתו, ולא יחזור אלא בטורח גדול, וצריך כפרה גדולה לעוונו בכמה עינויים, והלוואי שיתכפר וכו'. וכשיחשוב האדם בדברים אלו, ייתן אל ליבו לבלתי השיב על חרפתו".
אמר לי מורי ורבי האהוב, הגה"צ רבי שלום ארוש שליט"א, שמשום הסתלקות הנשמה הקדושה בעת כעס, דומה הכועס למת, שהוא אבי אבות הטומאה. והוסיף במתק לשונו הצחה, שהכועס טעון טבילה מיידית במקווה.
האם כדאי להפסיד כל כך הרבה - תוחלת חיים, בריאות, פרנסה, הנשמה הקדושה ועוד - בגלל רגע של כעס? התשובה כמובן, לא ולא!
צריך שוב לזכור: כאשר מתמודדים בהצלחה עם ניסיון הכעס, בולמים את הפה ושותקים, לא רק שניצולים מנזקי הכעס אלא מרוויחים את כל המעלות הטובות המובטחות לאותם הגיבורים המעבירים על מידותיהם. כן נזכה, אמן!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובתwww.lazerbrody.net
חזור לדף הבית של השקפה יהודית
 
 הצג מאמרים נוספים של הרב אליעזר רפאל ברוידא
  הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל מדי שבוע את רשימת המאמרים החדשים באתר. המנוי חינם וניתן לביטול בכל עת. הקליקו את כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.
    להצטרפות


http://www.breslev.co.il/articles/על_חוק_השלוש_שניות_שמעת/השקפה_יהודית/יהדות.aspx?id=15860&language=hebrew

יום חמישי, 24 ביוני 2010

חידות הלכתיות


מתוך בית דוד פרשת בלק תש"ע

סיפור ומוסר השכל- איך שלמה המלך תפס את הגנב


מעשה שהיה בזמן שלמה המלך, בשלשה שותפים ששמו את כל כספם במקום מסתור, שרק הם ידעו את מקומו, לימים נגנב המטמון וכל אחד חשד בחברו ולא ידעו מי הוא הגנב, באו לשלמה המלך שיגלה זאת, שמע זאת שלמה המלך ואמר להם, בטרם אשפוט, רצוני להתייעץ עימכם במעשה שקרה, היו נער ונערה שכנים שנשבעו להינשא זה לזו, לימים נפרדו דרכיהם, והנערה הכירה בחור וחפצה הייתה להינשא לו, אך זכרה את שבועתה לנער שהיה השכן שלה, לקחה מאה זהובים, ויצאה לדרך ארוכה, לבקש את רשותו להנשא לאדם אחר. הלכה מהלך שני ימים, כשבדרכה היא חוצה יער עבות, עד שהגיעה למקום מושבו של הנער. בקשה את רשותו להינשא לאחר, ונתנה לו כפיצוי את הזהב שהביאה. שמע זאת הנער, התרגש, ואישר לה מיד להינשא לבחיר ליבה החדש, ואף ויתר לה על הזהב שהביאה לו. שמחה הנערה, והחלה עושה את דרכה חזרה לביתה, כשלפתע באמצע היער, עצר אותה שודד זקן, ובקש את הזהב שעליה, בכתה הנערה, ובדמעות ספרה לו, כי אפילו הבחור ויתר לה, וכי זקוקה מאוד לכסף זה עבור נישואיה. נכמרו רחמיו של השודד הזקן, ושחרר אותה עם הזהב.
כל זאת סיפר שלמה המלך לשלושת השותפים, ושאל אותם, אמרו לי, מי מבין השלשה ראוי להערכה מרבית? האם הנערה שזכרה את שבועתה והלכה לבקש את רשותו של הבחור, או שמא הנער ראוי להערכה שהסכים לוותר על השבועה והרשה לה להינשא לאחר, או שמא השודד הזקן הוא הראוי להערכה שויתר לנערה על הזהב שברשותה? קם השותף הראשון ואמר, לדעתי הנערה ראויה להערכה מרבית, שזכרה את שבועתה והלכה לבקש רשות. לעומתו קם השותף השני ואמר, לדעתי הבחור ראוי להערכה, שויתר לה, והרשה לה להינשא לבחיר ליבה החדש. והשותף השלישי אמר, לדעתי השודד הזקן הוא הראוי להערכה מרבית, שהרי ויתר על הזהב שיכל לשדוד בקלות. מיד קם שלמה המלך ואמר לשותף השלישי, אתה הגנב! אם אתה טוען שהשודד שויתר על הכסף הוא ראוי להערכה, סימן שחומד ממון אתה ופיך הכשילך!
דבר גדול למדנו ממעשה זה והוא, כי אדם ניכר בדבורו, ודבורו של אדם מראה מה מעניין מאותו, ומה חשוב לו, ומהי מהותו, וזהו בלעם שדבורו נסב רק על כסף וזהב ולכן נחשב כבעל נפש רחבה.

י.נ.ר. - שומר פיו ולשונו - מה לספר ואיך לבן/בת הזוג

קטעים מתוך מאמר על זוגיות ושלום בית מאתר י.נ.ר -
http://www.ynr.org.il/moked/article.asp?Article_ID=2307


....דיווחים לא רלוונטיים
מתוך הרגשת יציבות במשפחה, אחד מבני הזוג עלול לספר על התנהגות חריגה שלו בתקופת ילדותו, על שאיפות מעוותות ומוזרות שהיו לו פעם, או על דברים מעט ביקורתיים שההורים השמיעו ביחס אליו בילדות הרחוקה והם שמורים איתו עד היום. לפני שמשמיעים דברים מסוג זה, צריך לשקול את האפשרות שהדברים שנאמרים לא בהכרח תורמים ובונים, ובטח שזה לא יחזק את היחס וההערכה החשובים מאד בבנין בית. לעיתים דיווח כזה על תקרית שעברה על הבעל או האשה מחוץ לכותלי הבית, ושבמסגרתה אמרו דברים מסויימים וספגו עלבונות, עשוי לגלוש לתגובות שיש בהם פגיעה אישית, על אף שהדברים נאמרים ברוח טובה וידידותית, כשהם חפים מכוונה לפגוע. למשל שהאשה שומעת את הדיווח של בעלה על הארוע הקשה והמביך שעבר עליו בחוץ, היא נוזפת בו על מעשיו, כמובן שלא בהכרח מתוך כוונה לפגוע, ואז הבעל שציפה לתמיכה נעלב וחש כאילו רעייתו מצטרפת למי שביזו אותו, ועל-כך הוא מגיב בחריפות ועלולה להתפתח תקרית מיותרת. זה היה יכול להימנע אילו נחסך הדיווח הלא הכרחי של הבעל על תקרית שעברה עליו בחוץ. הוא אם היה שוקל, היה מבין שהדיווח לא תרם דבר להרמוניה הביתית, ואל לו לחשוש שעובר על ההתחייבות ב"שטר התנאים" של "ולא יעלימו זה מזה". המתייחסת לדברים רלוונטיים לבית ולקשרים בו, ולא לארועים לא משמחים שעוברים על כל אחד מאתנו בשלב זה או אחר.
....

מרות שמאד מקל לחלוק עם בן הזוג את המאורעות הקשים ולשוחח על טעויות, השפלות ועל רחשי הלב, אך חשוב לזכור שהתענוג הריגעי צפוי לגבות מחיר יקר ולהוריד את ערכו בעיני בן זוגו על זה נאמר: "יצא שכרו בהפסדו". לכן עדיף שימשיך לנהוג בדרך של שיקול דעת לפני שהוא מדבר, ותמיד ישקול האם להציג את הדברים, ואם כן האם לדווח עליהם בפרוטרוט.
דיבור מיותר
היבט אחר של דיבורים מיותרים, הוא אמירות קשות שאחד מבני המשפחה משמיע באוזני השני, כמובן ב"עידנא דריתחא". למשל כאשר האשה שמעה את בעלה מטיח בה הערכות לא מחמיאות לא מבינה, וגם נותנת ביטוי לתמיהתה בשאלה המתבקשת: "הרי אתמול אמרת את ההיפך הגמור, השמעת דברים הרבה יותר חיוביים". ואז משיב הבעל, כשהוא נתון בתוך הרתיחה: "מה שאני אומר עכשיו זו האמת, ומה שאמרתי אתמול בא בגלל שמדריך הנישואין אמר לי לדבר בצורה כזאת". כמובן שאצל משפחה כזאת יקח לבעל שנים רבות, עד שאשתו תאמין לדברים היותר חיוביים שיצאו מפיו.

י.נ.ר. - שומר פיו ולשונו

יום רביעי, 23 ביוני 2010

סיפור על הרב מרדכי אליהו - הרב וראש הכנופיה


/ הרב יקהת רוזן
הָרַב הָרָאשִׁי, הָרַב מָרְדְּכַי אֵלִיָּהוּ זצ"ל, הָיָה צָרִיךְ בְּמִסְגֶּרֶת תַּפְקִידוֹ לָצֵאת מִדֵּי פַעַם לְבִקּוּרִים בְּחוּץ לָאָרֶץ. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ הָרַב לָצֵאת לְבִקּוּר בְּתוּרְכְּיָה. הָיָה זֶה לְאַחַר פִּגּוּעַ בְּבֵית כְּנֶסֶת בָּעִיר הַתֻּרְכִּית אִיסְטַנְבּוּל, שֶׁבּוֹ נִרְצְחוּ מִסְפַּר יְהוּדִים. הָרַב אֵלִיָּהוּ, בְּתַפְקִידוֹ כְּרַב רָאשִׁי, יִצֵּג אֶת הַמְּדִינָה וְנָסַע לְהִשְׁתַּתֵּף בַּלְּוָיָה שֶׁל הַנִּרְצָחִים.

בֵּין הָאֲנָשִׁים שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהִפָּגֵשׁ עִם הָרַב הָיָה גַּם מַנְהִיג מֻסְלְמִי, שֶׁשִּׁמֵּשׁ כְּ'רֹאשׁ הַכְּנוּפְיָה' בְּאַחַת מִשְּׁכוּנוֹת אִיסְטַנְבּוּל. הוּא הִזְמִין אֶת הָרַב לָבוֹא לְבֵיתוֹ, וּלְבַקְּרוֹ שָׁם. וְכֵיצַד הִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר? בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הָרַב אַחֲרֵי הַלְּוָיָה, הִגִּיעַ גַּם לְאֵזוֹר שֶׁנִּשְׁלַט עַל יְדֵי אוֹתָהּ כְּנוּפְיָה. מְלָוָיו שֶׁל הָרַב הִזְהִירוּ אוֹתוֹ מִפְּנֵי מַעֲבָר בָּאֵזוֹר הַזֶּה. הַכְּנוּפְיָה שֶׁשָּׁלְטָה שָׁם הָיְתָה יְדוּעָה בְּשִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל שֶׁפִּעֲמָה בָּהּ וּבָאַלִּימוּת שֶׁנָּהֲגָה בָּהּ כְּלַפֵּי כָּל עוֹבֵר אֹרַח, וּבִמְיֻחָד כְּלַפֵּי יְהוּדִים. בְּכָל זֹאת, עָבְרָה שָׁם פָּמַלְיָתוֹ שֶׁל הָרַב, אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁמִּהֲרוּ, אוֹ מִסִּבָּה אַחֶרֶת.

בָּרֶגַע שֶׁהִתְקָרְבָה לְשָׁם הַחֲבוּרָה הַנִּכְבָּדָה, קָפַץ אוֹתוֹ רֹאשׁ כְּנוּפְיָה וּבִקֵּשׁ לְהַזְמִין אֶת הָרַב לְבֵיתוֹ. הוּא לָחַץ מְאֹד עַל כָּךְ, תּוֹךְ שֶׁהוּא מַכְבִּיר בְּמִלִּים טוֹבוֹת עַל הַיְּהוּדִים בִּכְלָל וְעַל הָרַב אֵלִיָּהוּ בִּפְרָט. וְאוּלָם הָרַב לֹא רָצָה לְפָגְשׁוֹ. הוּא יָדַע שֶׁאִישׁ זֶה הוּא שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׂשׂ לְכַבְּדוֹ. כְּמוֹ כֵן יָדַע הָרַב שֶׁבָּאֵזוֹר הַזֶּה שׁוֹכְנִים אֲנָשִׁים רַבִּים, הַשּׂוֹנְאִים שִׂנְאָה עַזָּה אֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת יִשְׂרָאֵל, וְהַלָּלוּ עֲלוּלִים לִהְיוֹת מְסֻכָּנִים, וְלָכֵן הֶעֱדִיף לֹא לְהִתְעַכֵּב בַּמָּקוֹם. מִצַּד שֵׁנִי, לֹא רָצָה הָרַב לִפְגֹּעַ בָּאִישׁ וּלְסָרֵב בְּמַפְגִּיעַ. בַּתְּחִלָּה נִסָּה הָרַב אֵלִיָּהוּ לְהִתְחַמֵּק מִן הַמִּפְגָּשׁ בְּכָל מִינֵי מִלּוֹת נִימוּס סְתָמִיּוֹת, אַךְ רֹאשׁ הַכְּפָר אָמַר שׁוּב וָשׁוּב: "כָּבוֹד גָּדוֹל יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְאָרֵחַ רַב כֹּה חָשׁוּב. בּוֹא, שֵׁב עִמָּנוּ, כְּבוֹד הָרַב, וּנְקַדֵּם בְּיַחַד אֶת שְׁנֵי הָעַמִּים".

אָמַר לוֹ הָרַב אֵלִיָּהוּ: "רְאֵה נָא, יְדִידִי וְנִכְבָּדִי. אֲנִי חוֹזֵר כָּעֵת מִלְּוָיָה. אֶצְלֵנוּ הַיְּהוּדִים יֵשׁ כְּלָל שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין לְהִכָּנֵס לְבַיִת שֶׁל אָדָם לְאַחַר לְוָיָה. אִם אֶכָּנֵס אִתְּךָ לְבֵיתְךָ, אַכְנִיס חָלִילָה אֶת הַצַּעַר וְהָאֵבֶל אֵלֶיךָ, וְהוּא יִדְבַּק בְּךָ וּבְבֵיתְךָ. לָכֵן נוֹהֵג אֲנִי תָּמִיד לְאַחַר שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּתֵּף בִּלְוָיוֹת לָלֶכֶת יָשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְרַק לְאַחַר שֶׁאֲנִי מְטַהֵר אֶת נִשְׁמָתִי בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, אֲנִי מַרְשֶׁה לְעַצְמִי לְהִכָּנֵס לְבַיִת. לֹא, לֹא אוּכַל לִפְגֹּעַ בְּךָ וּלְהִכָּנֵס לַבַּיִת שֶׁלְּךָ לְאַחַר לְוָיָה".

נִכְנְסוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנָיו שֶׁל רֹאשׁ הַכְּנוּפְיָה, וְהוּא הֵבִין שֶׁהָרַב נִמְנָע מֵהַבִּקּוּר בְּעֶצֶם כְּדֵי לְכַבְּדוֹ. הִתְרַגֵּשׁ הָאִישׁ מִכָּךְ, וְהֵחֵל לְהַרְעִיף עַל הָרַב מִלּוֹת שֶׁבַח, וְהַפַּעַם מִלֵּב שָׁלֵם. הוּא קַד וְהִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי הָרַב, וּמִלֵּל דְּבָרִים רַבִּים עַל הַיְּהוּדִים, עַל עַם יִשְׂרָאֵל וְעַל הָרַב הָרָאשִׁי לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְכַבֵּד גַּם אֶת מִתְנַגְּדָיו וְנִמְנָע מִלַּעֲשׂוֹת לָהֶם רַע. הוּא הָיָה נִרְגָּשׁ מְאֹד וְנִפְעָם מֵהַמִּפְגָּשׁ הַיִּחוּדִי עִם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל.

כָּךְ הִצְלִיחַ הָרַב בְּחָכְמָתוֹ לְהִתְחַמֵּק מֵהַמִּפְגָּשׁ בְּצוּרָה מְכֻבֶּדֶת. מִצַּד אֶחָד הוּא לֹא הֶעֱנִיק כָּבוֹד מְיֻתָּר לְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִצַּד שֵׁנִי לֹא זִלְזֵל בָּהֶם וְלֹא עָשָׂה דָּבָר שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִפְגֹּעַ בָּהֶם. כָּךְ לָמְדוּ גַּם הַלָּלוּ לְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת נוֹשְׂאֶיהָ. וְכָךְ הָיְתָה דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרַב תָּמִיד - לַעֲמֹד עַל שֶׁלּוֹ, אַךְ מִתּוֹךְ כָּבוֹד וְהַעֲרָכָה גַּם לָאַחֵר, וּבָזֹאת לְהָבִיא אֶת דְּבַר ה' בַּצּוּרָה הַטּוֹבָה לַקָּהָל הָרָחָב בְּיוֹתֵר.

(עפ"י סיפורו של מר ליאור קצב, ובגירסה שונה מעט בספר "דורש טוב לעמו")