תאריך עברי

יום רביעי, 24 במרץ 2010

המצב רע או המצב מר ? סיפור ומוסר השכל על החפץ חיים ותלמידו

מספרים על הרב הקדוש, החפץ החיים, שפגש באחד מתלמידיו לאחר שנים רבות, ושאל לשלומו. התלמיד שנמצא היה במצוקה קשה, ענה, "לצערי, המצב רע".

הרב הגיב מייד ואמר, "ה' ישמור, אסור לדבר ככה. אף פעם אל תגיד שהמצב רע, במקום זה תגיד שהוא מר."

התלמיד הנבוך שאל, "רע, מר – מה ההבדל? החיים שלי נוראים."

"לא בני", ענה לו הרב, "יש ביניהם הבדל גדול. תרופה לפעמים מרה, אבל היא לא רעה."

אמונה אמיתית דורשת מאיתנו להבין שלפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים – רגעים קשים שמשאירים אותנו עם טעם מר בפה, אבל עוזרים לנו לצמוח, להתבגר ובסופו של דבר להפוך לבני אדם טובים יותר.

מתוך: www.aish.com

 

חידות הלכתיות: השלמות מפרשות קודמות

 image

מתוך בית דוד פרשת משפטים/תרומה/ תצוהimageimage

 

יום שלישי, 23 במרץ 2010

בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם – אפשר להתפלל שחרית מנחה וערבית ברצף!

בית הכנסת אשר שוכן בעיירה טרונדהיים שבנורבגיה. בקיץ זורחת השמש בשעה 3 לפנות בוקר, ובשעה 23:40 בלילה שוקעת עד קצת למעלה מקו האופק, אבל אינה נעלמת לגמרי.

בחורף השמש זורחת ב-10 בבוקר, ושוקעת ב-2:30 בצהריים.

בבית כנסת זה, אפשר להתפלל הן בקיץ והן בחורף שחרית מנחה וערבית ברציפות.

(ספר השיאים והנפלאות. מובא בעלון פניני הפרשה פרשת צו תש"ע, עלון 525, שנה י"א)

 

יום ראשון, 7 במרץ 2010

עֶרְכָּהּ שֶׁל מַחְמָאָה / הרב יקהת רוזן

אַהֲרֹן, אִישׁ עֲסָקִים יְהוּדִי הַמִּתְגּוֹרֵר בְּלוֹנְדוֹן בִּצַּע עִסְקָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אֶת שְׂכָרוֹ בִּמְזֻמָּן. בְּצֵאתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה הָיָה בְּמִזְוַדְתּוֹ סְכוּם שֶׁל כְּמֵאָה אֶלֶף לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהִתְקַדֵּם יוֹתֵר מִכַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים, וּמִיָּד הִתְנַפְּלוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה גּוֹיִים, וְדָרְשׁוּ לְקַבֵּל לִידֵיהֶם אֶת כָּל הַכֶּסֶף שֶׁבְּיָדָיו. אֲנָשִׁים אֵלֶּה כַּנִּרְאֶה עָקְבוּ אַחֲרָיו וְיָדְעוּ עַל הָעִסְקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבִּצַּע. הֵם אִיְּמוּ עַל חַיָּיו וּבִקְּשׁוּ לִשְׁדֹּד אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם. מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן?
הוּא הִתְבּוֹנֵן עַל פְּנֵיהֶם, וְרָאָה בְּאֶחָד מֵהֶם אֶת דְּמוּת הַמַּנְהִיג. פָּנָה אֵלָיו וְאָמַר: "תִּרְאֶה, אֲנִי רוֹאֶה בְּךָ תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת. אַתָּה נִרְאֶה לִי אָדָם חָכָם. עָשִׂיתָ בִּצּוּעַ מֻשְׁלָם. אַתָּה גַּם עוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁל אָדָם טוֹב, נִימוּסִי וַאֲפִלּוּ אִינְטֶלִיגֶנְטִי. אֱמֹר נָא לִי בְּבַקָּשָׁה - בִּשְׁבִיל מָה אַתָּה בְּעֶצֶם צָרִיךְ אֶת כַּסְפִּי?"
הַשּׁוֹדֵד הָיָה מֻפְתָּע מֵעֶצֶם הַשְּׁאֵלָה, אַךְ הֵשִׁיב: "אֲנִי צָרִיךְ ווֹדְקָה. תַּגִּיד לִי אַתָּה - אֶפְשָׁר לִקְנוֹת ווֹדְקָה בְּלִי כֶּסֶף? תָּבִיא אֶת הַכֶּסֶף מִיָּד וּבְלִי לְהִתְחַכֵּם!"
"כַּמָּה עוֹלֶה הַיּוֹם בַּקְבּוּק ווֹדְקָה?" הִתְעַנְיֵן הַיְּהוּדִי. "חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג" עָנָה הַשּׁוֹדֵד. אַהֲרֹן הוֹצִיא שְׁטָר שֶׁל עֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לַשּׁוֹדֵד, וְאָמַר: "הִנֵּה, קַח לְךָ עֶשֶׂר לִירוֹת, וַעֲזֹב אוֹתִי לְנַפְשִׁי..."
לְמַרְבֵּה הַתַּדְהֵמָה, פָּעֲלוּ הַדְּבָרִים עַל לִבּוֹ שֶׁל הַפּוֹשֵׁעַ. הוּא לָקַח אֶת הַשְּׁטָר, וְהוֹרָה לִשְׁנֵי חֲבֵרָיו לַעֲזֹב אֶת הַיְּהוּדִי לְנַפְשׁוֹ.
לְמָחֳרָת מַגִּיעַ אַהֲרֹן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּאֵזוֹר הַחֲרֵדִי שֶׁל לוֹנְדוֹן, וּלְיַד הַשַּׁעַר הוּא מַבְחִין בְּמַנְהִיג הַשּׁוֹדְדִים מֵאֶמֶשׁ...
כְּשֶׁהִתְקָרֵב אַהֲרֹן אֶל הַשַּׁעַר נִגַּשׁ אֵלָיו הַשּׁוֹדֵד וְקָרָא לוֹ לְ'שִׂיחָה' בַּצַּד. בְּלֵית בְּרֵרָה הִשְׂתָּרֵךְ אַהֲרֹן אַחֲרֵי הַשּׁוֹדֵד, לְמֶרְחָק שֶׁל כַּמָּה עַשְׂרוֹת מֶטְרִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הַשּׁוֹדֵד הוֹצִיא מִכִּיסוֹ שְׁטָר שֶׁל חָמֵשׁ לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, הִגִּישׁ אוֹתוֹ לְאַהֲרֹן וְאָמַר: "הִנֵּה הָעֹדֶף מֵהַשְּׁטָר שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ אֶתְמוֹל..."
תָּפַס הַיְּהוּדִי אֹמֶץ, הֵישִׁיר מַבָּטוֹ לְתוֹךְ פָּנָיו הַמְצֻלָּקוֹת שֶׁל הַשּׁוֹדֵד וְשָׁאַל: "עַכְשָׁו גַּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר. אֶתְמוֹל בָּאתָ עִם חֲבוּרָה שְׁלֵמָה כְּדֵי לִתְקֹף אוֹתִי וְלָקַחַת אֶת כַּסְפִּי. אִיַּמְתֶּם עָלַי בְּסַכִּינִים, וּבִקַּשְׁתֶּם לְהַכְרִיחַ אוֹתִי לָתֵת לָכֶם הַכֹּל עַד הַפְּרוּטָה הָאַחֲרוֹנָה. אַחַר כָּךְ הִסְתַּפַּקְתָּ בְּעֶשֶׂר לִירוֹת שְׂטֶרְלִינְג, וְעַכְשָׁיו אַתָּה עוֹד מַחְזִיר לִי עֹדֶף?! מֶה עָבַר עָלֶיךָ?"
תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַגּוֹי הִדְהִימָה אֶת אַהֲרֹן: "מָה אֲנִי אַגִּיד לְךָ? אֲנִי הַיּוֹם בֶּן 27, וְעַד הַיּוֹם אַף אֶחָד, אַף אֶחָד! לֹא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לִי תְּכוּנוֹת חִיּוּבִיּוֹת, שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲנִי חָכָם אוֹ נִימוּסִי! לְהֶפֶךְ. בַּבַּיִת שֶׁלִּי תָּמִיד אָמְרוּ שֶׁאֲנִי מֻפְרָע, שֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע, שֶׁאֲנִי אַלִּים. בְּבֵית הַסֵּפֶר תָּמִיד הַמּוֹרוֹת כָּעֲסוּ עָלַי, הֶעֱנִישׁוּ אוֹתִי, הִרְחִיקוּ אוֹתִי מֵהַכִּיתָה, וְנָשְׁמוּ לִרְוָחָה אִם לֹא הִגַּעְתִּי. הַחֲבֵרִים תָּמִיד שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אַךְ בָּרוּר שֶׁזֶּה הָיָה רַק מִפַּחַד. אֲנִי בֶּן אָדָם טוֹב? הָה! אֶת זֶה לֹא שָׁמַעְתִּי אַף פַּעַם!
כְּשֶׁאַתָּה הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי וְאָמַרְתָּ לִי אֶת אוֹתָן מַחְמָאוֹת, רָאִיתִי שֶׁאֶצְלְךָ זוֹ גִּישָׁה אַחֶרֶת. הֵבַנְתִּי שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר אֶת זֶה רַק בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא אֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא בֶּאֱמֶת זֶה מַה שֶּׁאַתָּה חוֹשֵׁב, שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל לְהַעֲרִיךְ אֲפִלּוּ בְּפוֹשֵׁעַ כָּמוֹנִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁבּוֹ. זֶה שִׁכְנַע אוֹתִי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לְךָ שֶׁאֶקַּח מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, וְאַחֲרֵי שֶׁקָּנִיתִי אֶת מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ הֶחְזַרְתִּי לְךָ אֶת הָעֹדֶף..."
(עפ"י דף פ"ש "הליכות עולם" בשם הר"א טויסויג המכירו אישית)

מתוך עלון "שבת בשבתו" פרשת כי תשא תש"ע

יום חמישי, 4 במרץ 2010

סיפור: כד זהב במקום כד קמח בזכות מצוות הצדקה

מסופר על אישה אלמנה ענייה שהייתה גרה לבדה בעיר יפו, בכל בוקר הייתה קונה מעט חטים, והולכת לטחנת הקמח שהיתה בנמל יפו, שם הייתה טוחנת את החיטים, ושבה לביתה ואופה לעצמה פת לחם לשחרית ופת לחם לערבית.

בוקר אחד, לאחר שאפתה את הלחמים, הופיע בביתה עני שהתחנן לקבל פת לחם הואיל ולא אכל כמה ימים ועומד הוא לגווע ברעב. נכמרו רחמיה של האלמנה, ונתנה לו את פת השחרית שאפתה לעצמה, כך שנותר לה רק ככר לחם אחד. לא עברו כמה דקות, והנה עני נוסף דופק על דלת ביתה, ומתחנן לפת לחם. לא יכלה האלמנה לעמוד בפני תחנוניו ובכיו של אותו עני, ונתנה לו את פת הלחם האחרונה שנותרה לה לארוחת הערב. מיד הלכה, וקנתה בשארית כספה מעט חיטים נוספות, והלכה שוב לטחנת הקמח בנמל יפו וטחנה קמח חדש, אך לדאבונה הרב בדרכה חזרה לביתה, נשבה רוח חזקה, והעיפה את שקית הקמח שטחנה זה עתה היישר לתוך הים. נותרה האלמנה ללא קמח, וללא אפשרות לאכול כלום באותו היום. בצר לה פנתה לרב היושב בבית המדרש הסמוך לנמל, ושאלה בפיה, זו תורה וזו שכרה?, הרי את לחמי הדל נתתי היום לשני עניים, ובפרוטות האחרונות שנשארו לי, קניתי קמח חדש, והנה באה הרוח והעיפה את הקמח לים, ונותרתי ללא כלום. מדוע עשה זאת אלוקים לי? וכי עדיף היה שלא הייתי נותנת לעניים כלום?!

עודה מדברת עם הרב, והנה נכנסו לרב חמשה סוחרים עשירים, ובידם כד חרס מלא דינרי זהב, ובקשו לדבר עם הרב באופן מיידי, מיד החל ראש הסוחרים לספר לרב כי לפני זמן קצר היו הם בספינה מליאה סחורה מול נמל יפו, כשלפתע פגעה הספינה בסלע ונפער חור בספינה ומים רבים התחילו להיכנס לספינה שהייתה בסכנת טביעה, מיד התפללנו לה' שיציל אותנו ונדרנו נדר, אם נינצל, נתרום כד מלא דינרי זהב לצדקה, ולפתע נסתם החור והספינה ניצלה, ועתה באנו לקיים את הנדר לתת את הכסף לצדקה. שאל אותם הרב, אתם יודעים איך ניסתם לפתע החור? לא, ענו הסוחרים, אך אם הרב רוצה לדעת, נוכל לבדוק זאת בספינה העוגנת בנמל הקרוב אלינו. ביקש הרב מאחד הסוחרים לגשת ולבדוק זאת, ואכן לאחר כמה דקות חזר הסוחר ובידו שקית שבתוכה בצק שהיא זאת שסתמה את החור והצילה את הספינה. שאל הרב את האלמנה, המכירה את השקית הזו? כן, ענתה האלמנה, זאת שקית הקמח שהעיפה הרוח ממני לים והמים הפכו את הקמח לבצק. פנה הרב לסוחרים ואמר, את כד החרס המלא דינרי זהב, תתנו לאלמנה ענייה זו, שבזכותה ניצלתם מטביעה בים, ולאלמנה אמר הרב, עכשיו נוכחת כי בזכות מצוות הצדקה שעשית, קיבלת שכריך והפכת לעשירה גדולה, שוב לא תצטרכי לטחון קמח ולאפות לחם בדוחק ובעוני, משרתים יצלו לך בשר וימזגו לך יין, והכל בזכות הצדקה שעשית.

מתוך: מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

חידות הלכתיות: גוי מתיר איסור תורה, הבדלה על פת, כוונת מצוה, מלאכה ב-2 חמורה יותר, גנב, אבי הבן,מגילה, חול המועד

image

מתוך עלון "בית דוד", פרשת כי תשא, שנה כ' גיליון כ' תש"ע

מי חיבר את "מודה אני", ואיזה עוד נוסח עתיק קיים ?

הנוסח של המודה אני לא תמצאהו בסידורי התפילה העתיקים, ולא נודע מי חברו, ואולי נתחבר ע״י אנשים יודעי ח"ן.   ובירושלמי (ברכות פרק ד') מובא נוסח אחר:

ר' שמואל בן נחמני אומר: … בשחר צריך אדם לומר: "מודה אני לפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, שהוצאתני מאפלה לאורה". במנחה צריך אדם לומר: "מודה אני לפניך... כשם שזיכיתני לראות החמה במזרח, כן זכיתי לראותה במערב." בערב צריך לומר: "יהי רצון לפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, כשם שהייתי באפלה והוצאתני לאורה כן תוציאני מאפלה לאורה מחר."
והיום אין אנו נוהגים לאומרם, ומה שלא נזכר במודה אני שם ה ו י ״ ה, מפני שנאמר בשעה שהאדם נעור משנתו ועדיין ידיו טמאות.

מתוך ספר "כתר שם טוב" לרבי שם טוב גאגין, חלק א', עמוד 24

גירסה דיגיטלית של הספר נמצאת באתר "hebrew books" -

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14392&st=&pgnum=24

יום רביעי, 3 במרץ 2010

בניית בית הכנסת "שמש צדקה" ע"י הרב צדקה חוצין בפורים

מספרים על הרב צדקה חוצין כשכהגיע לירושלים התאמץ מאוד לבנות בית כנסת שמתפללים בו עם הנץ החמה בבוקר. ובמנחה סמוך כחצי שעה לפני השקיעה. וקרא שמו בית כנסת "שמש צדקה".

בתקופה ההיא היתה "גרירת הקפאה" שיהודים לא יוכלו לבנות בתים בארץ ישראל. רק גויים. והאנגלים היו מקפידים על החוק הזה יותר מכל דבר. גם הערבים היו מסייעים להם כי ידעו שבנין של יהודים בארץ ישראל מקדם את הגאולה של ישראל.

ביום פורים אחר חצות היום שכר הרב פועלים לבנות את בית הכנסת ולהעמידו על תילו מהמסד ועד הטפחות. הוא חשב – ובצדק – כי האנגלים לא יפריעו לו באותו יום, כי אם יהודים שותים משקאות חריפים בפורים, גם להם יש היתר לשתות. הבריטים באמת קיימו את מצוות השתיה של היהודים בהידור רב.

וכך היה. הוא בנה תיבה לספר תורה ויצק את הגג בתוך אותו יום, כדי שלא יהרסו. והוא הצליח – הבריטים לא הרסו את בית הכנסת.

כששאלו אותו כיצד הספיק לבנות ביום אחד, ענה שהמלאכים עזרו לו. והבריטים עזבו אותו.

מתוך עלון קול צופייך, גיליון מספר 532

יום שלישי, 2 במרץ 2010

חידות הלכתיות: להריח אתרוג, אסור להדר, להציל בדיבור, הוספה באיסור מתירה, קנין קונה/לא קונה, לא בא לעולם

image

מתוך עלון בית דוד

בניית אמון בנישואין

מתוך אתר "אש - aish" - בניית אמון בנישואין

תמצית:

את מהות בניית האמון ניתן לסכם בקיצור רב: דאגו ליצור מרחב רגשי בטוח לבן/בת זוגכם. אם אינכם פועלים באופן מעשי ליצור מרחב רגשי בטוח, אז כפי הנראה אתם בונים מרחב לא בטוח.

ידיד ועמית למקצוע, המפורסם בחכמתו כמחנך, מגדיר מערכת יחסים נצלנית בתור 'מערכת שבה אחד מבני הזוג חושש לבטא את תחושותיו ודעותיו'.

כלי פשוט ומוכר לשם כך הוא "טכניקת השיקוף" - לחזור על דבריו של הזולת. אולי זה נשמע לכם מאולץ, אבל תאמינו לי שזה עובד מצוין. כל מה שצריכים הוא ללמוד להתרגל לומר משהו כמו, "תן/תני לי לוודא שהבנתי אותך נכון. אני מבין שאת/ה רוצה שאני..."

אם אתם מאזינים "מתקדמים", נסו לשקף בדבריכם לא רק את התוכן, אלא גם את הטון הרגשי. לדוגמא, "אני מבין שבאמת נפגעת ממני, ושאת/ה רוצה שאני אהיה יותר זהיר/ה בפעם הבאה שאני...".

רכיב חיוני בתקשורת טובה הוא שימוש עקבי ב"אני" להבדיל מ"את/ה". אמירות מסוג 'אני' מאחדות, בעוד שאמירות מסוג 'את/ה' גורמות לניכור וריחוק. אמירות מסוג 'אני' מתחילות ב"אני מרגיש/ה..." אמירות מסוג 'את/ה' מתחילות ב"את/ה גורם לי להרגיש..."

אמירות מסוג 'את/ה' נתפשות כמעט תמיד כתקיפה.

דאגו לבטא את הצרכים שלכם ואמרו זאת בצורה ברורה ואסרטיבית.

היו חיוביים ושמחו את בן הזוג.

אל תותירו סוגיות פתוחות ובלתי פתורות.

למדו לריב בצורה הוגנת.