תאריך עברי

יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

סיפור: הוילון של נשיא ארצות הברית – איך לא להסיח דעת מלימוד התורה

סח הגאון רבי ראובן קרלינשטיין שליט"א. "צא ולמד מאומות העולם, עד כמה יראים הם מאימתה של מלכות וטורחים לכבודה. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שעלינו לנהוג כך כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה".
עסקן נמרץ, מנהל מוסד גדול בארצות הברית, עמד בפני פריצת דרך משמעותית לטובת מוסד שבראשו עמד, ולמטרה זו הוא התכוון לגייס כספים בהיקף נרחב. אלא שפעולה זו חייבה, כמובן, חדירה עמוקה לתודעת הקהל היהודי בארצות הברית, והעסקן החליט כי בעולמנו עמוס החוויות יש ליצור אירוע נדיר בתוככי המוסד, כך שהכל ישוחחו עליו ימים רבים ושמו של המוסד ינשא בפי כל.
אמר ועשה. לאחר הפעלת קשרים ענפים ושיחות ארוכות עם גורמים רבים, הצליח מנהל המוסד לקבל את אישורו של ראש אגף הטקסים בבית הלבן להגשת בקשה להזמנת נשיא ארצות הברית של אמריקה אל המוסד.

דרך ארוכה ומורכבת נדרש המנכ"ל לעבור עד שהצליח להוכיח, כי המוסד וראשיו עומדים בכל הקריטריונים הנדרשים, כדי שהאדם החשוב ביותר בעולם יכבד אותם בנוכחותו. סוף סוף ניתן האישור העקרוני מטעם הוועדה הממונה על הנושא, והמנכ"ל נקלע לסבך נוסף של דרישות ובקשות שהונחתו עליו מטעם וועדת האירועים שעל יד הבית הלבן, המופקדת על תקינות הטקסים והביקורים הנשיאותיים.
לאחר חודשים מספר הפך המוסד את פניו. ריח של סיד נקי הכה באפם של חברי הוועדה. מנורות נושנות ושבורות בחלקן, הושלכו היישר אל פח האשפה, ובמקומן נתלו נברשות נוצצות שהפיקו אור בוהק. השלט הגדול הנושא את שמו של המוסד נוקה וצוחצח כיאה וכיאות, ונדמה היה כי הכל הולך כשורה.

את עיקר מעייניהם מיקדו חברי הוועדה הנכבדים באולם המרכזי, אשר בו אמור הנשיא לשאת את דבריו.
"שבועיים לפני האירוע המיוחל ייסגר האולם, ואיש לא יורשה להכנס אליו", התרה קצין הביטחון של הוועדה בפני המנהל, "גם אתה לא". המנכ"ל הנהן בראשו לכל הסעיפים ותתי הסעיפים שנערמו על שולחנו, ובהם הוראות קפדניות בכל הנוגע לביקור ולהודעות שייצאו לעיתונות לאחריו.
בעת סיורם באולם הכינוסים, הבהירו חברי הוועדה למנכ"ל, כי עליו לעטר את האולם בוילונות. "אין הדבר ראוי, שנשיא המעצמה הגדולה בעולם ינאם בחדר אשר חלונותיו אינם מכוסים. עליך לגשת בהקדם לחנות פלונית, המתמחה בייצור מיידי של וילונות יוקרתיים, ולרכוש שם וילונות ראויים לשמם.
בו ביום הוזיל המנכ"ל דולרים כמים עבור רכישת וילונות מפוארים, מן הסוג שניתן לראות בארמונות האצולה באירופה. בד עבה, בצבע ארגמן כהה, השתלשל בכבדות מתקרת אולם האירועים. פס זהב טהור חצה את הוילון לכל רחבו והעניק לו מימד מלכותי, רשמי וסמכותי
, כאומר: לידי יעמוד האדם שיכול לצוות למחוק את כדור הארץ על יושביו ברגע אחד, ובתחתית הוילון נדו פעמוני ענק בגוני דגל ארצות הברית. בעודו פולט אנחת רווחה הזמין המנכ"ל בסיפוק את חברי הוועדה לסיור מסכם ואחרון, שלאחריו, כך קיווה בכל מאודו, יוענק לו האישור הסופי לביקור.
חברי הוועדה, שהופיעו הפעם בלוויית יועציהם לענייני תרבות, אופנה, יחסי ציבור, הקול היהודי, ועוד, התמקדו בכל פרט בטרם כניסתם לאולם האירועים, החל מן המיקום המדוייק שבו תחנה מכונית השרד של הנשיא וכלה בעומק חריטת האותיות על המתנה המוכספת שתוענק לאיש הדגול ורב החשיבות.
בבטחון רב פתח המנכ"ל בתנופה את דלת אולם האירועים, כשבליבו הוא מצפה לתשואות רמות מאת חברי הוועדה על טעמו האנין והמשובח בבחירת הוילון. להפתעתו המרה החמיץ יו"ר הוועדה את פניו והורה לו באופן חד משמעי: "הסר את הוילונות הללו! האם אמרת לבעל החנות, שהוילונות מיועדים לעטר את חלונותיו של חדר שנשיא ארצות הברית של אמריקה יבקר בו?".
המנכ"ל, שכבר ספג מחברי הוועדה ביקורות, הערות, הוראות ופקודות אין ספור, לא ידע את נפשו. "לא אמרתם לי להגיד לו את זה", הפטיר בקול נכאים. "אז תגיד לו את זה", סיכם יו"ר הוועדה.

נכנע ומושפל שב המנכ"ל אל בעל החנות, שהופתע לראותו שנית, התיישב בלאות על כסא ופנה אל בעל החנות: " אני זקוק לוילונות עבור חדר שבו יבקר נשיא ארה"ב. יש משהו מפואר יותר מהוילונות שרכשתי אצלך?" שאל בייאוש בעודו סוקר בעיניו את תצוגת הוילונות היוקרתיים שהוצגה לראווה בשטח בית המסחר. במוחו כבר עלו מחשבות קודרות על סכומים אגדיים שיאלץ להפריש לצורך רכישתם, כאשר צחוקו של בעל החנות נשמע מתגלגל בין הוילונות.

"ידידי. וילון שכזה ערכו מגיע לעשירית משוויו של הוילון היוקרתי שרכשת! הנה, זה הבד הדרוש לך לתפירת וילון לחדר שבו ינאם נשיא ארצות הברית של אמריקה", הצביע בעל החנות לעבר אחד הוילונות.

בעינים פעורות לרווחה התבונן המנכ"ל בבד משובח בעל צבע אפרפר בהיר, אשר רקעו החלק מעיטורים זעק פשטות והעדר פאר. "אתה צריך להבין", הסביר בעל החנות ברצינות תהומית. "כשהנשיא נואם, כל העיניים צריכות להיות מופנות אליו בלבד. אם מאן דהוא יפנה את ראשו למקום אחר, אזי כל יועצי הנשיא, כותבי הנאומים, מכיני הביקור ופמלייתו הכבודה יראו זאת ככשלון מחפיר.

לשם כך מקפידים יועצי הנשיא, כי באולם הנאומים יתלו וילונות פשוטים בלבד, אשר אינם עשויים למשוך את תשומת לבו של אדם כל שהוא מקרב המאזינים".

אם על כבודו של בשר ודם מקפידים לשמור באופן מדוקדק כל כך, קל וחומר שעלינו, הזוכים ללמוד בתורה הקדושה, בעלי ההזדמנות לשבת בכל יום בפלטרין של מלך וללמוד בתורת ה', לנצל זכות זו, להתמקד בדבר גדול זה ולא להסיח דעתנו הימנו.

מתוך: מאורות הדף היומי גיליון 551

יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

סיפור: ברית המילה שהצילה ממוות

באישון לילה נקש מושל הכפר אילינקה, השוכן בקרבת העיר וורוניז' שברוסיה, על דלת ביתו של ר' זלמן ליברמן. ר' זלמן נשלח לשם על-ידי האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש כדי לסייע ליהודי הכפר וסביבתו לשמור על יהדותם.
ר' זלמן דאג לתפילות במניין, למצות בפסח, לשחיטה כשרה וגם לבריתות-מילה בשעת הצורך. הוא היה המפוח שליבה את הגחלת היהודית לבל תדעך.
"בן-זקונים נולד לנו לפני שבוע", אמר המושל לר' זלמן. "בוא מחר לביתנו למול אותו. אבי יהיה בבית ויסייע לך בכל הדרוש. אני אסע הרחק מכאן כדי שלא אואשם בשיתוף-פעולה איתך. ברור?". ר' זלמן הנהן בהבנה והמושל נבלע באפלת הליל.
למחרת היום, שעה קלה לפני שקיעת החמה, הופיע ר' זלמן בבית המושל ומל את הרך הנולד. כשירדה החשכה חמק בלאט לביתו.
לא חלפו ימים רבים ודבר הברית שנערכה לבן המושל דלף ונודע ברבים. המושל נדחק לפינה והאשים את אביו הקשיש ואת ר' זלמן המוהל בקשירת קשר מאחורי גבו, למול את בנו שלא לרצונו. זו הייתה גם הגרסה שמסר לחוקר המשטרה.
הסיפור צבר תאוצה ונהפך לפרשה ציבורית שהכול עסקו בה. הסב הקשיש הוכרז מיד כבלתי-כשיר לעמוד לדין וכל העניין התמקד בפושע האמיתי, הלוא הוא המוהל.
לקראת מועד המשפט נשלח ממוסקווה שופט מיוחד כדי לנהלו. היו לו למשפט כל הסממנים של משפט-ראווה – נאשם יהודי, תהודה ציבורית ושופט מיוחד. במקרה כזה, ידעו הכול, סיכוייו של ר' זלמן לצאת מהסיפור בשלום קלושים ביותר.
בבוקר המשפט גדש קהל רב את אולם בית-המשפט בוורוניז'. בין הבאים היו גם יהודי אילינקה, שחרדו לגורלו של ר' זלמן. הנאשם עצמו הוכנס לאולם בית-המשפט כבול בידיו וברגליו, כפושע מסוכן.
התביעה האשימה את ר' זלמן בשלוש האשמות שכל אחת מהן קשה מקודמתה. הראשונה, עבירה על חוק המדינה בדבר חופש שמירת הדת. "בביצוע הברית כפה הנאשם על התינוק פולחן יהודי דתי בלא ששאלו וקיבל את הסכמתו".
ההאשמה השנייה הייתה, גרימת נכות פיזית ונפשית לתינוק, לכל ימי יחייו. התביעה הצטיידה בחוות-דעת רפואית הקובעת שברית-מילה עלולה להסב לתינוק נזק מוחי המגיע עד כדי פיגור שכלי ופגיעה נפשית לכל החיים.
ההאשמה השלישית הייתה החמורה מכולן. התביעה טענה כי הוצאת דם מגופו הזעיר של תינוק עלולה לדרדר את מצבו עד מוות, ועל-כן ביקשה לראות בביצוע הברית ניסיון לרצח.
לאחר הצגת כתב-האישום התייצב נציג הסנגוריה מטעם המדינה להציג את טענות-הנגד. אלה נשמעו חיוורות ודלות לעומת האשמות התביעה. גם נאום הסיכום של התובע עלה עשרת מונים על זה של ההגנה. התובע ניסח את דבריו בארסיות רבה. לבסוף דרש מבית-המשפט במפגיע "להטיל על ראש הפושע עונש הולם ומרתיע –מוות".
עם סיום דברי התובע השתררה בבית-המשפט אווירה קשה. ההמונים שגדשו את המקום הריעו לתובע והפגינו בכך את ציפייתם הברורה מהשופט להיענות לדרישת התביעה.
יהודי אילינקה והסביבה, שהיו מיעוט בקהל, חשו אבודים. הם חששו מהאווירה סביבם שהתלהטה מרגע לרגע. בעיקר חרדו לגורלו של ר' זלמן, שעתה נראה כי רק נס גלוי יכול להצילו מעמוד התלייה.
התובע התיישב על מקומו מלא סיפוק. כמו לשאר היושבים באולם היה ברור לו שפסק-הדין נחרץ עוד בטרם פצה השופט את פיו. הדרך שהציג את טענות התביעה כמעט לא הותירה לשופט ברירה.
עוד אדם באולם שחש שביעות-רצון רבה היה חוקר המשטרה שחקר לראשונה את מושל הכפר והכין את החומר שעליו התבססה התביעה. זמן רב ציפה לקידום בסולם הדרגות במשטרה ולא זכה לכך. כעת – היה משוכנע – יזכה סוף-סוף במעמד הראוי לו.
השופט פנה אל ר' זלמן ושאלו אם יש לו מה להוסיף בטרם יוכרז גזר-הדין. חיוור ותשוש קם ר' זלמן על רגליו ואמר: "כבוד השופט, כבר כמעט שלושים שנה אני מל תינוקות, ותמיד האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון. לא ידעתי שאני מזיק עד כדי כך לתינוקות. ובאמת, מעולם לא ראיתי בין התינוקות שמלתי מי שנפגע מכך פיזית או נפשית".
ר' זלמן היה נרגש. הוא עצר את שטף דבריו ונשם עמוקות. לאחר מכן המשיך: "הנה, אפילו כאן באולם יושבים אנשים שמלתי לפני עשרים שנה ויותר. ביניהם כבוד התובע המחוזי וחוקר המשטרה מאילינקה. והנה הם לפנינו בריאים ושלמים וממלאים את תפקידיהם בכישרון רב, כפי שהכול רואים. את שניהם מלתי במו-ידיי כשהיו בני שמונה ימים ואיני חושב שפגעתי בשכלם. האם מי מהם או מהקהל מבקש לערער על עובדה זו?". השתתק ר' זלמן והתיישב.
דבריו של ר' זלמן גרמו הלם מוחלט באולם. פניהם של התובע ושל החוקר חפו. בתוך רגעים השתנתה האווירה באולם מן הקצה אל הקצה. גם השופט חש כי גילויו המפתיע של ר' זלמן והאופן הפשוט שבו הציגו שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לרגלי התביעה.
ר' זלמן שולח חופשי לביתו.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

http://www.hitkashroot.com/contents.asp?aid=36310

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי – דבר תורה לפרשת ויצא (רש"ר הירש)

(יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ:

(טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ:

(פרק ל)

הערך הגדול שמעניקה לאה לדודאים בדבריה מעורר תמיהה רבתי. מדבריה עולה שערכם של מספר דודאים גדול אף מבעלה. "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" – אומרת לאה לאחותה רחל, ומשמעות הדברים לכאורה היא: לא די לך רחל שלקחת את יעקב אישי, וכעת את רוצה לקחת גם את הדודאים שהביא בני.

כותב הרש"ר הירש:

איך אפשר להעלות על הדעת שלאה, אשר כל חייה התרכזו בשאיפה לרכוש את אהבת בעלה, לאה זו תאמר במלוא כובד הראש: לקחת את אישי, ועתה תקחי גם את דודאי! כאילו חשיבות כל שהיא נודעת למספר דודאים, כאילו היו אלה מעלים או מורידים, בשעה שהמדובר הוא באהבת הבעל!

לאור זאת מבין הרש"ר הירש את כל השיחה בין לאה לרחל לא כ"'עסק' רציני" אלא כ"הלצה", כדיבור קליל ומחוייך בין לאה לרחל. כך מתאר הרש"ר הירש את השיחה בין השתיים, ואת הרקע לשיחה זו:

בעוד יעקב בשדה, יושבות הנשים בצוותא. את הערבים הוא מבלה חליפות, ערב עם לאה, וערב עם רחל. ראובן, שעודנו נער, מביא דודאים מן השדה.

תני לי מהם! – מבקשת רחל.

איזו דרישה מרהיבה! – אומרת לאה דרך הלצה וכו', אך נותנת לה מהדודאים. דבר זה מוכח מלשון "לכן" שבדברי רחל.

עתה, אומרת רחל, מכיון שהואלת בטובך, לכן יהיה הוא אתך גם הלילה.

נתינת הדודאים היתה לפני הצעתה של רחל "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". דבר זה לומד הרש"ר הירש מהמלה "לָכֵן", שמשמעותה בהקשר הזה, לדעתו, היא: מכיון שנתת לי את הדודאים,"לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה". אילו היה כאן "'עסק' רציני" נתינת הדודאים היתה צריכה להיות אחרי הצעת רחל. מדובר אפוא ב"דרך הלצה".

לפי גישה זו דברי לאה "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" אינה אמירה כללית, אלא היא "מתיחסת לאותו יום בלבד". "דרך הלצה".

ומה רצתה התורה ללמד אותנו בכל השיחה הקלילה והמחוייכת הזו? כותב הרש"ר הירש:

נראה אפוא שהענין כולו משקף את יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות.

לכאורה אין התורה מספרת לנו דבר על היחסים בין האחיות, לאה "השנואה" ("כי שנואה לאה" ולא 'כי לאה שנואה' – "השנואה שביניהן, האהובה פחות" – רש"ר הירש) שילדה כבר ארבעה בנים, ורחל האהובה שהיא עדיין עקרה. היה אפשר לחשוב שמתח גדול שורר בין השתיים. ובכן, לא ולא!, טוען הרש"ר הירש; השיחה הקלילה ב"דרך הלצה" שמתארת התורה בין השתיים מעידה דווקא על "יחסי הריעות שהיו שרויים בין שתי האחיות".


מתוך דבר תורה שנשלח במייל על ידי ישיבת "ברכת משה" – מעלה אדומים

 

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

היתרון שבחסרון – סיפור מרגש עם מוסר השכל על דלי סדוק…

אחד ממורי בתקופת ילדותי, היה יהודי מבוגר, ניצול שואה שעבר רבות בחייו. יהודי פקח זה נהג לעודד את החלשים שבינינו ולטעת בהם מרץ ועידוד. לעולם לא אשכח את הסיפור הבא שסופר על ידו ונחרת עמוק בליבי:

לנושא כלים בהודו היו שני דליים גדולים, התלויים על שני צידי המוט אותו נשא על כתפיו. אחד הדליים היה סדוק, ובעוד שהדלי השני היה מושלם ותמיד נשא את כמות המים המלאה מהנחל עד בית האדון, הגיע הדלי השני מלא בחציו. מידי יום ביומו, במשך שנתיים תמימות, העביר נושא הדליים כמות של דלי וחצי מים בלבד לבית האדון. כמובן, שהדלי המלא היה גא בהישגיו, מושלם במטרה למענה נוצר, אך הדלי הסדוק הרגיש מבוייש ואשם בחוסר שלמותו, ואומלל בשל אי יכולתו לספק יותר מחצי הכמות שאותה נועד לספק.

לאחר שנתיים ימים שנראו לדלי הסדוק ככשלון מר, הוא דיבר אל נושא הדליים: "אני בוש בעצמי, ואני רוצה להתנצל בפניך". "מדוע?" שאל נושא הדליים "במה אתה מתבייש"? "הייתי מסוגל להעביר רק מחצית מכמות המים במשך השנתיים האחרונות, עקב הסדק שבצידי אשר גרם למים לדלוף החוצה כל הדרך במעלה השביל עד לבית אדונך. בגלל חסרונותי עליך לעשות את כל העבודה הזו ואינך מקבל תמורה מלאה למאמציך".

נושא הדליים הצטער בצערו של הדלי הזקן והסדוק, ובחמלתו אמר: "בעודנו עושים את דרכנו חזרה לבית האדון, אני רוצה שתשים את לבך לפרחים המקסימים הפורחים בצידי השביל". ואכן, בעודם עולים במעלה הגבעה, שם לב הדלי הזקן והסדוק לשמש המחממת את הפרחים המקסימים הפורחים בצידי השביל, והמראה המרנין עודד אותו במעט. אולם, בסוף השביל הרגשתו היתה רעה כבעבר, שכן מחצית ממשאו שוב טפטף החוצה, ולכן הוא שב והתנצל בפני נושא הדליים.

נושא הדליים אמר לדלי: "האם שמת לב לכך שהפרחים פורחים רק בצד שלך אך לא בצידו של הדלי השני? זאת, משום שתמיד ידעתי על הסדק והטפטוף שלך וניצלתי זאת. זרעתי זרעים של פרחים בצד שלך, וכל יום, בעודנו פוסעים בדרכנו חזרה מהנחל, אתה השקית אותם. במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים הנפלאים הללו ולקשט בהם את ביתו של אדוני. אילולא היית כפי שהיית, לא היה לו היופי הזה להתברך בו".

***

לכל אחד מאיתנו יש חסרונות המיוחדים לו.

כולנו כדים סדוקים, אך אלו הסדקים/החסרונות הופכים את חיינו למעניינים ולכדאיים. עלינו מוטל לקבל כל אדם כפי שהוא ולחפש את הטוב שבו, ויש שם הרבה טוב.

מתוך: מאורות הדף היומי, גיליון מספר 549

חידות הלכתיות: להכריח להעיד מה שלא ראה, לא ראוי לעשות אך אם עשה יחזור, לווה יכול למחול חוב, יום כיפור בשבת אך לא בי' תשרי, "לדור בבית שיש בו מזוזה", עשה לבהמה חייב,לאדם פטור, בכור שלא נוטל פי שניים

image

מתוך "בית דוד" פרשת ויצא תש"ע

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

רבי חיים פרחי והפקיה המעופף - סיפור

משפחת פרחי הנודעת לתהילה היתה בבחינת "מגן ומושיע" ליהודי דמשק. פטרונה ליהודי ארץ ישראל, ועד ל"שער העליון" שבקושטא הגיעה השפעתה. באותם ימים חי בדמשק "פקיה", יודע דת מוסלמי, שהתיימר - כבל עם בשעתו - בכוחות על טבעיים. מספר היה כי בכל יום שישי עם עלות השחר הוא עולה בקפיצת הדרך למכה, מנשק את אבן הכעבה, האבן השחורה, ושב לדמשק לפני שקיעת החמה. אותו פקיה שונא יהודים היה. יום אחד שמע נערים יהודים משחקים. עלה ואמר לפחה שנערים עברים לעגו לו ולדתו. חרה אף הפחה, ציוה לכלוא את הנערים ונתן ביד הפקיה רשות לייסרם ככל אשר יחפוץ. נבהלו הורי הנערים, ומיהרו אל רבי חיים פרחי זצ"ל, שישתדל להעביר את רוע הזירה. הבטיחם לעשות ככל יכולתו.
לאחר שהלכו חשב: מה בידו לפעול, כיצד יניא את הפקיה מלבצע את זממו וה' נטע בליבו את התשובה. היתה ברשותו מחרוזת יקרה עד מאוד אשר דמשק לא ראתה כמוה ליופי, ובה תשעים ותשע אבנים טובות, אשר בה יספרו המוסלמים את פסוקיהם. מה עשה, הוציא ממנה אבן טובה אחת, ובלעדיה איבדה המחרוזת את עיקר חשיבותה. ביום חמישי עלה רבי חיים אל הפחה, ביודעו שגם הפקיה נמצא שם. הוא הושיט את המחרוזת היקרה כתשורה, אבל הוסיף שלדאבון ליבו חסרה אחת האבנים היותר יקרות. בלעדיה, מאבדת המחרוזת את ערכה. אבל יודע הוא שהאבן החסרה מצויה ברשותו של שייח פלוני במכה. והוא, רבי חיים, מוכן לרוכשה
עבור הפחה בעד כל הון. עצתו היא, שמחר עם שחר, כשהפקיה יעלה למכה בקפיצת הדרך, ירכוש שם עבורו את האבן, ועוד באותו יום תהיה ברשות הפחה... נשאה ההצעה חן בעיני הפחה, ופני הפקיה חפו. מי כמוהו ידע היכן שוהה הוא ביום שישי... הבין שנפל בפח שרבי חיים טמן לו, ופנה אליו לבקש את עזרתו. אמר לו רבי חיים: "האבן החסרה מצויה ברשותי, ואם תצווה להוציא את הנערים
לחופשי - תקבלנה חינם אין כסף, ותוכל להציגה בפני הפחה "בשובך ממכה"...

מתוך עלון "ישא ברכה" פרשת ויצא, גיליון מספר 197

סיפורים מעלוני השבת: ההלוואה שלא היתה, היהודייה שזכתה בסוף ימיה, הרבי שגירש את החסיד והמטבע שהצילה מגיוס לצבא הרוסי

לבית דינו של ה''ר יצחק יעקב וייס זצ''ל, בעל מנחת-יצחק, הגיעו לדיון שני שכנים. האחד תובע מחברו סכום כסף גדול שהלווה לו, ואף מציג שטר, ועליו מתנוססת חתימתו של הנתבע, ומעליה ההצהרה שאכן לווה סכום כסף גדול משכנו. הנתבע טוען שלא היו הדברים מעולם, ואין הוא יודע להסביר כיצד זה מחזיק חברו שטר חוב עם חתימה שהיא באמת חתימת ידו.
לכאורה, דין פשוט שפסק הדין בו ברור ביותר: ''שטרך בידי, מאי בעית!'' – איזו טענה יש לך כנגדי?! אבל הרב וייס חש שלא יהיה זה דין צדק, ולמרות שהנתבע מודה שהחתימה היא חתימתו, מכל מקום הצדק עמו, שמעולם לא לווה כסף מחברו זה. אפשר עוררה צורת הדף חשד בלבו, שכן מצד ימין לא היה הדף גזור ישר.
ביקש הרב וייס מהנתבע להביא עמו לדיון הבא בבית הדין מספר ספרים מספרייתו הפרטית. ''איזה מהם?'' שאל הנתבע, והרב השיב שאין הדבר משנה; שיביא מכל הבא ליד. כשהגיע הנתבע עם ספריו, פתחם הרב וייס, ומצא שהנתבע נוהג היה לחתום את שמו באמצע הדף הראשון של ספריו, ולא בראש העמוד. ''האם אי פעם השאלת ספר לאדם שתובע ממך את ההלוואה?'' שאל הרב וייס. הנתבע אכן נזכר שלפני חודשים אחדים השאיל לתובע איזשהו ספר, אבל בינתיים כבר הוחזר הספר אליו. ''הבא נא את הספר לבית הדין'', הורה לו הרב וייס.
כשהוצג הספר בפני בית הדין נמצא לתדהמת כל הנוכחים שהדף הראשון מספר זה נתלש. בבושת פנים נאלץ התובע להודות שהיה זה הוא שתלש את הדף, ובו השתמש כדי לזייף שטר-חוב, שכאילו החתום עליו לווה ממנו סכום גדול.
מתוך עלון עונג שבת פרשת ויצא, גיליון 6 תש"ע

תפילה שנענתה (מעשה שהיה)
זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב''ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה. תחילתו של הסיפור בשנת תש''ס. הרב וילהלם ... זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב''ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה.
תחילתו של הסיפור בשנת תש''ס. הרב וילהלם מבקר בלונדון לרגל שמחה. אשתו של אחד ממכריו פונה אליו בבקשה – להתחקות על שורשי משפחתה בכפר קטן ונידח, וְצ'וֹרַיישֶה שמו.
בשובו של הרב וילהלם לאוקראינה, יצא עם עוזרו המסור, מוותיקי הקהילה, הרב הירש שרייבמן, אל הכפר הזה, שבקושי ידע על קיומו. הוא מצא כי הכפר שוכן במרחק כמה עשרות קילומטרים מברדיצ'ב, סמוך לעיירה רוז'ין. בבואו לכפר חיפש את בית-הקברות היהודי, ושם אכן גילה את שמות קרוביה של האישה ותיעדם, כפי שביקשה.
כשסיימו את עבודת התיעוד אמר הרב וילהלם לעוזרו, שאם כבר הגיעו לכפר, עליהם לחפש יהודים. הם פגשו כפרי זקן ושאלו אם יש במקום יהודים. לשמחתם נענה הזקן כי יש בכפר אישה יהודייה, זקנה מאוד, ומסר להם את כתובתהּ.
כשנכנסו הרב וילהלם ועוזרו לחצר הבית, מצאו שם גבר ואישה צעירים, ועמם תינוקת. הם התחילו לשוחח והתברר כי הם אח ואחות, נכדיה של הסבתא השוכבת חולה בתוך הבית, והילדה היא בתה של האחות. השניים אמרו כי ככל הנראה אלה שעותיה האחרונות של הסבתא.
ביראת-כבוד הכניסוהו הנכדים פנימה. הסבתא שכבה במיטתה מעורפלת למדיי, אולם מיד כשהחל הרב לדבר אליה ביידיש והיא זיהתה כי הוא רב, החלה לענות לו בהתרגשות. כל אותה עת עמדו הנכדים נדהמים למראה עיניהם, בעוד הרב מעורר בה זיכרונות על מושגים יהודיים בסיסיים, והיא נענית לו בשמחה. בסיום הביקור השאיר להם הרב חומר לקריאה בענייני יהדות.
עוד באותו ערב התקשר עוזר הרב אל הנכדים, ושמע כי הסבתא נפטרה זמן קצר לאחר שעזבו. הוא רתם מיד את כל הנוגעים בדבר, ודאג שיקברו אותה כדת וכדין בבית-העלמין היהודי.
עברו שש שנים. השנה היא תשס''ו. בבית-ספר חב''ד בז'יטומיר נערך ערב נשים בנושא התפילה. המרצה, הגב' רבקה נימוי, ממשפחות השלוחים במקום, הרצתה בנושא, ולאחר מכן שאלה אם יש למישהי מהנוכחות סיפור על תפילה שנתקבלה.
לרגע השתררה שתיקה, ואז, בהססנות-מה, קמה אחת האימהות. היא הציגה את עצמה בשמה, נטליה פוגורוי, אם לילדה חדשה בכיתות הצעירות, והתחילה לספר:
אחי ואני גדלנו בכפר וְצ'וֹרַיישֶה, שבו התגוררה סבתי. אימנו נפטרה בהיותה צעירה, ואנו התחנכנו על ברכיה של הסבתא. בכפר כמעט לא היו יהודים, ומהסבתא לא שמענו אף מילה על יהדות. אנו עצמנו בקושי ידענו דבר על זהותנו היהודית, וּודאי שלא היה לנו שמץ של מושג על משמעותה.
הסבתא, בתיא פובולצקיה שמה, ילידת 1912 (תער''ב), הייתה אישה טובה ומסורה. היא חיה כל ימיה בין גויים ונוצרים, אשר היו ידידיה הטובים, ולא נראתה שונה מהם. ברבות הימים עברתי להתגורר בעיר אחרת, ושם נישאתי ונולדה לי הילדה הזאת. גם אז נשארנו בקשר חם עם הסבתא, והשתדלנו לבקרהּ לעיתים תכופות.
הסבתא האריכה ימים, אולם בשעות שקדמו לפטירתה אירע מאורע מפתיע ומפליא, ועל כך אני רוצה לספר.
בוקר אחד טלפן אליי אחי, המתגורר בעיר אחרת, והזעיק אותי לבוא עמו מיד אל הסבתא. מפי הרופא ומהמטפל הצמוד שלה קיבל מידע כי כדאי שנמהר לבוא בטרם יהיה מאוחר.
הגענו מיד לביתה של הסבתא, ולקחתי עמי את בתי, אז תינוקת בת שנתיים. עמדנו ליד מיטתה, מדוכדכים וכואבים. ניסינו לדבר עמה, אך היא ענתה לנו בקושי רב. נשימותיה היו כבדות ומלוּות שיעול עמוק.
לפתע פנתה אלינו והחלה לדבר במהירות ובנחישות, שלא לפי כוחותיה, מגבירה את קולה במאמץ עילאי. נראה היה כי העניין נוגע לליבה מאוד. הדברים שאמרה הממו אותנו. ''כל השנים הסתרתי את עובדת היותנו יהודים'', אמרה. ''חששתי שנהיה שונים ומוזרים בעיני הציבור. אולם עתה אני מבקשת מכם דבר אחד: אנא, קברו אותי אך ורק בקבורה יהודית בבית-העלמין היהודי''.
בסיום דבריה השתתקה הסבתא. ניכר היה שהדברים עלו לה במאמץ רב, אולם שלווה הייתה נסוכה על פניה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבה. בשלב זה יצאנו לחצר, לדון בבקשתה. ואז כמו מן השמים, דלת החצר נפתחה ונכנס רב מזוקן, וביקש לדבר עם הסבתא.
ברגע הראשון היינו בטוחים כי הסבתא הזמינה את הרב, אולם כשראינו את התרגשותה העצומה מביקורו, הבנו כי היינו עדים לצירוף מקרים נדיר ומופלא.
לא עברה שעה קלה מאז שעזב הרב את הבית והסבתא השיבה את נשמתה ליוצרה. אנשיו של הרב עסקו בקבורתה, והיא זכתה להיקבר בבית-העלמין היהודי, כפי שביקשה.
המאורע גרם לי להתעניין ביהדות, התקדמתי הרבה מאז, והחלטתי לרשום את בתי לבית-הספר היהודי כאן, סיימה האם את סיפורה המרגש.
הרב וילהלם היה נפעם לראות את יד ההשגחה, שכיוונה אותו לסייע לאישה יהודייה לבוא לקבר ישראל, ובעקבות זאת להחזיר משפחה שלמה לחיק היהדות.

מתוך שיחת השבוע-חב"ד, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ו במרחשון ה'תש"ע (13/11/09) גיליון 1193


בעלון קוזניץ לפרשת ויצא מובאים שני סיפורים על אדמו"רים להלן הסיפורים:
האדמו"ר רבי מרדכי מליעוו - סבו של רבי ירחמיאל מקוזניץ - הגיע לעיר שבה היה חסיד אחד שהיה סוחר גדול. בערב שבת קודש לאחר התפילה התאספו כל החסידים לטיש אצל הרבי כדי לשמוע את דברי קודשו ולעשות "עונג שבת". הרבי ראה את החסיד ואמר לו לצאת החוצה ולחזור לביתו. החסיד לא הבין את הבקשה המוזרה ולכן עשה כאילו הוא יוצא, אבל מיד חזר והסתתר באיזה פינה כדי שהרבי לא יראה אותו.
לאחר כמה דקות הרבי שוב קורא בשמו של החסיד ואומר לו לחזור לביתו. החסיד שוב יוצא ומתגנב בחזרה. כעבור זמן מה, הרבי שוב מצווה על החסיד לחזור לביתו. החסיד כמעט נעלב אבל הבין שאין לו ברירה וחזר לביתו.
כשהגיע לביתו מצא גנבים עם שקים מלאים סחורה שגנבו מהמחסן כאשר הם בדרכם החוצה. מיד הוא הזעיק את המשטרה והשכנים, השתלטו על הגנבים והחזירו את הסחורה.
רק אז הבין החסיד למה ביקש ממנו הרבי לחזור לביתו.


מעשה בבחור יהודי צעיר שנדרש על ידי השלטונות הרוסיים להתגייס לצבא הרוסי. הוא ניגש לאדמו"ר רבי דוד מסקוירא וביקש ברכה ועצה מה לעשות. הרבי נתן לו מטבע קטן (משהו כמו 10 אג' של ימינו) ואמר לו לשים את המטבע בכיס ולשמור עליו כל הזמן, ועם זה ילך ללשכת הגיוס.
בבוקר יום הגיוס התייצב הבחור בלשכת הגיוס והחל בתהליך הבדיקות. הוא נדרש להוציא את בגדיו לבדיקה גופנית ועוד בדיקות. לאחר שסיים הוא בדק שוב האם המטבע של הרבי נמצא בכיסו אך המטבע נעלם. מיד הוא החל לצעוק:
"הכסף שלי! הכסף שלי נעלם!", והחל לחפש אחר המטבע בקדחתנות. לשמע צעקותיו הגיע מנהל לשכת הגיוס ובירר מדוע הוא צועק ועל איזה סכום מדובר. הבחור לא שם לב אליו והמשיך לחפש עד שמצא את המטבע.
כאשר ראה מפקד הלשכה שהיהודי חיפש בהיסטריה את המטבע הזה, פנה לפקיד הראשי ואמר לו:
"אם ככה הוא מחפש מטבע פשוט, הבחור הזה לא מתאים לשרת בצבא. כתוב לו מכתב שחרור"…


יום רביעי, 18 בנובמבר 2009

מה עניינך שאני יהודי? - סיפור

"אתה יהודי?" פניתי אליו. "מה זה עניינך?!" השיב לי בהתרסה. "הנח לי, אינני מאמין בזה, אני הולך עכשיו לאכול ארוחת-בוקר".

בבל-הארבור, האזור היוקרתי ביותר במיאמי שבפלורידה, שוכן ה'שול'. זה בית-כנסת ענק, מן המפוארים בארצות-הברית, שהקים שליח חב"ד, הרב שלום-דובער ליפסקר.
הצלחתו של הרב ליפסקר לא אפיינה, ודאי לא בממדיה הנוכחיים, את צעדיו הראשונים בעיר, לפני כשלושים וחמש שנים. בעקיבות ובנחישות יצר קשר עם עוד יהודי ועוד יהודי, תוך התמודדות עם התנגדויות ועם אתגרים נוספים המאפיינים התחלות.
המקרה הבא, שסופר על-ידי הרב ליפסקר (לשבועון 'כפר חב"ד'), אירע לפני שנים, בטרם הוקם ה'שול':
פתחנו בית-כנסת לא-גדול, שפעל בעיקר בשבתות. לאחר פטירת אבי החלטתי לייסד מניין יומי לתפילת שחרית. לפעמים היה חסר לנו עשירי למניין. הייתי מתקשר לחברת מוניות באזור ושואל אם יש להם נהג יהודי פנוי. כשהיו שולחים אותו אלינו, היינו אומרים לנהג להחנות את המונית, להפעיל מונה ולהיכנס פנימה. בסוף התפילה היינו משלמים לו את מחיר ה'נסיעה'...
בוקר אחד היה חסר לנו עשירי למניין, ובדיוק לא היה אז נהג יהודי בחברת המוניות. יצאתי לרחוב. לפתע הבחנתי בקשיש חובש כובע הפוסע לאיטו, נשען על מקלו. "אתה יהודי?", פניתי אליו. "מה זה עניינך?!", השיב לי בהתרסה. "אבי נפטר, עליי לומר 'קדיש' ואני זקוק לעשירי למניין", אמרתי. "הנח לי, אינני מאמין בזה, אני הולך עכשיו לאכול ארוחת-בוקר", אמר והמשיך לדרכו.
חזרתי לבית-הכנסת ועדיין אין עשירי למניין. יצאתי שוב החוצה, וניגשתי למסעדה שבפינת הרחוב. הזקן ישב שם. "אתה חייב לעשות לי את הטובה הזאת ולהשלים מניין!", התחננתי. "איני מאמין בזה", חזר ואמר ביבושת. "אז אל תתפלל, רק תהיה נוכח במקום", הצעתי.
"כבר הזמנתי אוכל!", ניסה לנערני. "כמה זה עלה לך?", שאלתי. "שלושה דולר", ענה. הוצאתי מכיסי שלושה דולרים ושמתי על השולחן. רק אז הסכים לבוא עמי. "אבל אל תיתן לי טלית וסידור!", הזהיר. כל התפילה ישב 'נפוח' על מקומו ולא נגע בסידור.
למחרת ראיתיו שוב פוסע לאטו ברחוב, ושוב ביקשתיו להיכנס ולהשלים מניין. הפעם הסכים ביתר קלות, אך חזר הדגיש כי אינו מתפלל. כך נמשך הדבר ימים רבים. כעבור זמן הסכים להחזיק סידור, ואחר-כך אף התעטף בטלית.
בוקר אחד הצעתי לו להניח תפילין. הוא דחה את הצעתי. "בערב ראש-השנה אניח תפילין. אבל אל תביא לי תפילין, יש לי", אמר. ובאמת, בערב ראש-השנה הגיע לתפילה עם שקית דהויה מיושן, והוציא מתוכה תפילין עתיקות.
בתשובה לשאלתי סיפר כי הוא בן תשעים ושלוש, וכי לא נגע בתפילין מאז בר-המצווה, כלומר שמונים שנה! בהזדמנות זו אמר כי שם משפחתו שוסטר. סייעתי לו להניח את התפילין של-ראש, ואף החמאתי לו: "זה נראה עליך כמו כתר".
שוסטר נראה בטלן מוחלט. יום-יום הופיע באותם מכנסיים דהויים ובאותה חליפה שבכיס החיצוני שלה היו עטים בצבעים שונים. 'נשיא' בית-הכנסת שאל אותי לא-פעם, מדוע אני מקדיש זמן רב כל-כך לקשיש הזה. "הוא יהודי, וזו סיבה מספקת", עניתי בטבעיות.
בהתקרב הימים-הנוראים נתנו את דעתנו על המתפללים הרבים שיבואו לתפילות. בית-הכנסת לא היה יכול להכיל את כולם, ולכן שכרנו אולם גדול במלון 'שרתון'. שיערנו שיבואו כחמש-מאות מתפללים. הזמנתי אפוא חמש-מאות מחזורים.
בראש-השנה ניגש אליי שוסטר ושאל: "מי שילם על כל המחזורים?". סיפרתי לו שעדיין לא שילמו עליהם. "אני אשלם", הצהיר. כשסיפרתי זאת ל'נשיא' בית-הכנסת, הוא כבר ניגש לאחל לשוסטר 'שנה טובה'...
במרוצת הזמן נעשה שוסטר בעל-תשובה ממש. הוא החל ללבוש ציצית, לאכול רק כשר, וכל חייו השתנו לגמרי. בשנת תשמ"ח - 1987-8 הכריז הרבי מליובאוויטש על השנה הזאת 'שנת הבניין'. התחלנו לחשוב על בניית בניין חדש של ה'שול'.
יום אחד פנה אליי שוסטר וביקש לקבוע פגישה עם חברי ועדת הבנייה. "כמה יעלה הבניין?", שאל בפגישה. חשבנו אז שהבנייה תעלה כשני מיליון דולר, וזה מה שאמרנו לו. "אז אני אתן לכם מחצית, מיליון דולר", הדהים אותנו שוסטר.
סוף הסיפור הוא שכעבור כארבע שנים אושפז שוסטר בבית-רפואה ומצבו החמיר. הייתי אז בניו-יורק, ומיד טסתי בחזרה וחשתי אל מיטתו. הוא כבר היה ברגעיו האחרונים. נזכרתי בתולדות הקשר בינינו ואחזתי בחיבה את ידו. "אם אתה אוהב אותי, לחץ את ידי", ביקשתי. מיד הרגשתי לחיצת ידו. קראתי עמו "שמע ישראל" וכשהגענו ל"ובשעריך", יצאה נשמתו.
לאחר פטירתו התברר לנו כי הוא הותיר לנו מהירושה שלו עוד סכום גדול לבית-הכנסת ולפעילות לקירוב לבבות. אך העיקר – היהודי זכה בסוף ימיו לשוב לצור מחצבתו.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

http://www.hitkashroot.com/contents.asp?aid=34889

יום שני, 9 בנובמבר 2009

חידות הלכתיות-בכור שטן, סקילה בכסא,לאכול איסור,3 ברכות על משקה אחד, טהרה במקווה בלי מים, עדיף גוי ממומר

image

מתוך: בית דוד פרשת וירא שנה כ' גליון ג'

אפליקציות יהודיות לאייפון iphone

מתוך "חורים ברשת" מאמר מאת: Whatsapp 


בארון הספרים של האייפון היהודי תוכלו למצוא, איך לא, את התורה כולה, את כל פרקי תהילים, חומש רש"י וכמובן את סידור התפילות המלא. כל אלה אגב, מופצים בחינם. בגזרת החגים היהודיים  אפשר למצוא מגילת אסתר אייפונית שכוללת גם רעשן וכלים מרעישים נוספים,  ועוד אפליקציה שסופרת לנו את העומר. יש גם שופר וקופת צדקה.
יוצאת דופן בהקשר הזה היא ParveOmeter שמה שיש בה זה גימיק נחמד ועיצוב לא רע, שפותרת את בעיית חישוב הזמנים לשומרי הכשרות. האפליקציה מאפשרת לסמן איזה מאכל אכלנו – בשרי או חלבי, לקבוע כמה זמן אתם שומרים בין חלב לבשר (0-60 דקות). לאחר שהגדרנו ובחרנו, מתחיל לרוץ על המסך שעון לאחור שמודד כמה זמן נשאר עד שאפשר יהיה לקנח את החמין עם איזה הפוך קטן.
אבל האפליקציה היהודית השימושית באמת היא, אולי ה- Shabat Clock. שעון השבת הזה יעיר אתכם בדיוק בשעה שתרצו כדי שלא תפספסו אף תפילה. מכוונים ביום שישי את השעות שבהם רוצים להתעורר – עד שמונה השכמות. וכאן מגיעים החידושים: אפשר לבחור מגוון צלילים להשכמות, שמתחילות ומפסיקות בעצמן. אפשר לבחור בהשכמה קולית שתקריא לכם את השעה שבה החלטתם לקום ואם הבטחתם לחבר להעיר אותו – הנה הפתרון – אפשר לכוון את האייפון שיצלצל אליו בשעה בה הוא אמור לקום.

ועוד אפליקציות:
חמישה יישומי אייפון לשומרי מצוות


לקחת את התנ"ך, התהילים, התיקון הכללי וברכת המזון לכל מקום, להתעדכן במועדי כניסת השבת בקלות, לדעת באיזה כיוון ירושלים ולאתר מסעדות כשרות בכל מקום. חמש אפליקציות אייפון למהדרין



כיפה אייפון אייפוניסט

כל המדריכים, החדשות, האפליקציות והטיפים - ערוץ אייפוניסט ב"טכנולוגי": iphonist.calcalist.co.il - יש גם פייסבוק וטוויטר

1. כל התהילים בכיס

היישום iPray Tehilim הפופולרי הוא דרך שימושית וחינמית לקרוא בתהילים מכל מקום, תוך שימוש באייפון שלכם. לאחר ההורדה תוכלו לגשת בקלות, ללא צורך בחיבור לרשת, לכל פרקי הסידור לפי החלוקה הנוחה לכם (חודשי, שבועי או רגיל) לפי האלף בית. כמו כן קיים באפליקציה גם התיקון הכללי ותפילת הדרך, למעוניינים. חבל רק שהאותיות קטנות יחסית, וניתנות להגדלה רק על ידי "צביטה", בדומה לתמונה. מצד שני, מי שרגיל להשתמש בספר תהילים רגיל ומיניאטורי בוודאי לא יחוש בהבדל.

מחיר: חינם

2. לדעת את מועדי כניסת ויציאת השבת בכל זמן

האפליקציה Shabbat Shalom מיועדת לכל שומרי השבת שמעוניינים לחסוך לעצמם את הטרחה שבמציאת העיתון של יום שישי. מיד עם פתיחתה היא מציגה את זמני הדלקת הנרות של השבת הקרובה והשבת הבאה, שם הפרשה הנוכחית וזמני ההבדלה. הזמנים משתנים בהתאם למיקום שאותו אתם מגדירים, וניתן ליצור כמות כרטיסיות בלתי מוגבלת של ערים שונות בישראל ובחו"ל. כך, גם כשאתם בטיול בחופשה תוכלו לדעת בדיוק את המועדים הרלוונטיים, ולשמור מסורת בלי לחשוש.

מחיר: חינם

3. לקרוא, לשים סימניה ולחפש בתנ"ך

Tanach for All מאפשר לנווט בין הפרקים והפרשות בתנ"ך באופן קל ואינטואיטיבי. האותיות גדולות וניתן לקרוא אותן עם ניקוד רגיל או עם טעמי המקרא. כמו כן קיימת גם האפשרות ליצור סימניות במקומות לפי בחירתכם, כדי לחזור ולקרוא מהיכן שהפסקתם. לבסוף, אפשר גם לבצע חיפוש בתנ"ך עצמו.

היישום פועל גם ללא חיבור לרשת.
מחיר: 2.99

4. למצוא את ירושלים בכל מקום

Where's Jerusalem הוא יישום קטן ושימושי, המאפשר לכל אדם המעוניין להתפלל לכיוון ירושלים להיות מדויק ככל האפשר. זאת, על ידי שימוש ב-GPS ובמצפן של האייפון. חסל סדר ניחושים. מי אמר שטכנולוגיה ויהדות לא הולכים יחד.

היישום עובד רק במכשירי אייפון 3Gs, הכוללים מצפן.

מחיר: 0.99 דולר



5. לאתר מסעדות כשרות בכל מקום

Kosher היא אפליקציה לשומרי כשרות הנוהגים לאכול בחוץ. ניתן לאתר באמצעותה מסעדות כשרות בהתבסס על המיקום הנוכחי (תוך שימוש ב-GPS של האייפון) או על ידי הקלדה ידנית. על כל מסעדה קיים מידע על סוג הכשרות ואפשרות לסנן לפי מחיר. היישום מכיל למעלה מאלפיים מסעדות בישראל וברחבי העולם ומאפשר לכל אחד להוסיף מסעדה, או לערוך פרטים של מסעדה קיימת. זאת, על מנת להגדיל את המאגר ולהפוך אותו לאמין ככל הניתן.

בנוסף, קיים ביישום מאגר ברכותמרשים בנוסח אשכנז, ספרד, יהדות המזרח וחב"ד - אך לא בעברית, למרבה הצער.

מחיר: 4.99 דולר




"לא נראה לנו שהגעתם לכאן כדי להפרד" – קטע ממאמר בזכות התקשורת בין אנשים

קטע מתוך מאמר נפלא מאתר aish:

http://www.aish.co.il/sp/pg/69509057.html


אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בחיי, הוא שהתקשורת הבינאישית מהווה מרכיב מכריע בכל מערכת יחסים. לא משנה הסיטואציה בה תמצא, אם זה בן-הזוג, חבר, אחות או הבוס בעבודה, תזכור תמיד, שחשוב להעביר במילים את מה שאנחנו מרגישים ועל מה אנו חושבים. לתקשר, לדבר ולהעביר מסרים בצורה הכי ברורה. זאת מכיוון שלאדם העומד מולנו אין, במקרים רבים, ולו מושג קלוש מה בדיוק אנחנו מרגישים.

"ברגע שאתה נעשה מודע לעובדה פשוטה זו, אתה הופך להיות רגיש יותר. אתה מבין שלאדם העומד מולך עשויות להיות רגשות ומחשבות שונות משלך. אתה לא לבד בעולם ילד, אתה חייב להיות ער לכך.

"אתה יודע", המשכתי, "אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו אינספור פעמים, אבל תמיד היינו ונשארנו חברים. היכולת לתקשר תמיד הייתה קיימת, ושתדע, זוהי מתנה, מתנה עצומה שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. האם סיפרתי לך על היום בו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?

בני הביט בי, מעט בבהלה ואמר: "לא".

בקול משועשע המשכתי: "טוב, אז הנה לך סיפור. לאחר ריבים בלתי פוסקים, אבא ואני החלטנו לגשת לרבנות ולפתוח תיק גירושים. היינו צעירים מאוד. לא ממש הבנו מה בדיוק אנחנו רוצים מעצמנו, שלא לדבר על מה שרצינו אחד מהשני. היום בו היינו ברבנות, היה יום מתן הגט. עמדנו שם אבא ואני מול שלושה רבנים לובשי שחורים וחמורי סבר. אחד הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "מר לוינסון האם אתה מעוניין להעניק גט לאשתך"? אבא הביט בהם המום, ולא הוציא הגה מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו רב פנה אליי ושאל: "גברת לוינסון, האם את מעוניינת להתגרש מבעלך?" למרבה הפלא גם אני נאלמתי דום, ולא הצלחתי להגות ולו הברה אחת... הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, לא נראה לנו שהגעתם לכאן כדי להיפרד... יאללה, לכו הביתה..."

טוב חבר'ה, לא נראה לנו שהגעתם לכאן כדי להיפרד... יאללה, לכו הביתה...

טל צחק בקול גדול, מלווה בהקלה ברורה לעין. נראה שהסיפור שעשע והלחיץ אותו באותה מידה. המשכתי בדברי, "משם המשכנו אבא ואני הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על דברים כואבים ושמחים. בכינו מעט וצחקנו הרבה. החלטנו שאנחנו פותחים דף חדש.

"לא אומר לך שמאז אנחנו לא רבים ומתווכחים מדי פעם, אבל אומר בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר אז לכתוב מכתב קטן, בו אני מסבירה לאבא כיצד אני מרגישה. נכון, אני היא זו שתכופות יוזמת שיחות, אבל זה בסדר, ורצוי מאוד. למדתי עוד בדרך זו, שאם אני באמת רוצה דבר מה, קיימים בי הכוחות לגרום לאותו דבר להשתקף במציאות חיי. בן שלי, תדע, כל דבר בו אתה באמת מעוניין, אם תתמקד בו, ותרצה בו בכל מאודך, תוכל להשיג אותו."

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

נטילת הידים של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שהיה אורח לשבת אצל ראש הקהל באחת העיירות דאז שהיה גם עשיר גדול, לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית שהתקיימו ברוב עם, פנה הרב עם כל ראשי הקהל וציבור מלויו לאוהל הגדול שהוקם לכבודו של הרב לסעוד את סעודת ליל שבת.

לאחר הקידוש הביאו לרב קערה גדולה מליאה מים בשפע לנטילת ידים, עמדו כולם והביטו על הרב ללמוד ממנו היאך צריך ליטול ידיים בהידור רב.

מה רבה הייתה הפתעת כל ראשי הקהל והציבור הגדול שבא לחזות בהנהגותיו הקדושות של הרב, כאשר הם רואים את הרב נוטל ידיים בצמצום רק כפי הדין ולא בהידור רב כמופיע בהלכה.

ראה הרב את תמיהתם והסביר: בביתי שלי בו אני דואג להביא את המים בעצמי אני אטול ידיים בהידור רב. אך פה שאני רק אורח ואת המים מביאה המשרתת מהבאר הנמצא במרחק וסוחבת את דליי המים בשארית כוחותיה, אין אני רשאי להדר בצוות על חשבון טרחתה של המשרתת.


מתוך מאמרו של הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א, חבר בית הדין הרבני בתל אביב, עבור הלכה יומית. מתוך אתר הלכה יומית.

דבר תורה לפרשת וירא –מתוך "צרור המור" לרבי אברהם סבע

image

למועד אשוב אליך – בזכותך (ולא בזכות שרה כי היא לא אמרה אמת) – יהיה לשרה בן.

ויקומו משם האנשים – כי לא רצו להיות במקום שבו לא אומרים אמת, וישקיפו על פני סדום – שהוא מקום השקר, כדי להשלים שליחותם להחריב אותו. אבל "אברהם הולך עמם" – אברהם שהוא איש אמת היה יכול להיות איתם!

מתוך: דפי עיון לפרשת וירא מאת ישיבת הר עציון (מנוי מייל)

לרישום לדפי העיון ולשיעורים הקש כאן

יום רביעי, 28 באוקטובר 2009

סיפור: שלוש דרכים למצוות הצדקה

הסיפור הוא אמיתי והתרחש בזמן האחרון.

יהודי אחד, מנהל "חדר" נזקק מידי פעם לנסוע לחו"ל לגייס תרומות עבור התלמוד תורה. כל השנים הוא נזהר שלא לטוס במחלקת עסקים בתוספת תשלום, כי לא רצה להנות מהכספים של התרומות לצורך כך. כאשר החברה שבה הוא טס הציעה לו את זה ללא תוספת מחיר, כמובן שהוא לא התנגד.

עם השנים היה לו קשה יותר ויותר לטוס במחלקת תיירים, ולכן יום אחד הוא החליט שהוא יתרום כסף לקופת העיר בני ברק (עזרה לנזקקים -  1-800-39-47-47 ) ויקווה לטוב (שישדרגו לו את הכרטיס למחלקת עסקים ללא עלות).

הוא הגיע לשדה התעופה וביקש לשדרג את הכרטיס למחלקת עסקים. הפקידה הסתכלה עליו בצורה מוזרה אבל הסכימה לבקש בשמו. התשובה היתה שלילית. אך באופן פלא, כאשר הוא ניסה להעביר את הכרטיס במכונת הכרטיסים הכרטיס לא עבר. הפקידה קראה לו ובישרה לו שהבקשה אושרה. הוא טס במחלקת עסקים.

כעבור מספר חודשים שוב הוא נאלץ לטוס כדי לממן את עלויות אחזקת תלמוד התורה. שוב הוא ביקש לשדרג לעסקים  - כמובן אחרי שתרם סכום נכבד לקופת העיר בני ברק. הפעם הבקשה לא אושרה. הוא נכנס למטוס ובא להתיישב בכסאו במחלקת התיירים. להפתעתו הוא ראה שמישהו יושב בכסא שלו, והתברר שלשניהם יש את אותו מושב בטיסה. לאחר בירור התברר שבקשתו של מנהל ה"חדר" למחלקת עסקים אושרה...

שוב עברו מספר חודשים ושוב הוא נאלץ לממן הוצאות ולהחזיר חובות, ושוב טס לחו"ל. הפעם התרומה לקופת העיר לא עזרה. הוא טס טיסה מלאה ומכאיבה במחלקת תיירים.

אבל, לפני שהוא ירד מהטיסה ניגש אליו יהודי מכובד ושאל אותו אם הוא מנהל ה"חדר"/תלמוד תורה?  כאשר השיב בחיוב ענה לו היהודי:

"הבן שלי לומד אצלך בתלמוד תורה. שנים אני מקבל בדואר בקשות לתרום אבל בגלל שמועות שאתה טס במחלקת עסקים על חשבון התרומות שאתה מקבל, לא תרמתי עד עכשיו. היום כשראיתי שאתה טס כאחד האדם במחלקת תיירים החלטתי לתרום לתלמוד תורה עבור כל אותם שנים שלא תרמתי".

היהודי הושיט לו צ'ק על סך 60,000 דולר. אז מי אמר שתרומה לקופת העיר לא עזרה ?

מתוך מוסף קופת העיר סוכות תש"ע.

יום חמישי, 22 באוקטובר 2009

מה הקשר בין: חיים סולומון, ג'ורג' וושינגטון, שטר של דולר, מגן דוד ומנורת שבעת הקנים?

הערה: אני לא יודע אם זה נכון או לא, אני מביא הידיעה כפי שמצאתי אותה, יש ברשת עוד גירסאות של הסיפור המדהים הזה. אם זה נכון או לא תשפטו בעצמכם.

----------------------------------------------------------------------------------

סיפור מן ההיסטוריה שכדאי לדעת  ולהפיץ אותו...

לפני זמן מה הוקם לוח זיכרון לזכרו של יהודי בשם "חיים סלומון" בבית הכנסת היהודי באקדמיה הצבאית היוקרתית ווסט-פוינט בארה"ב.

בימי חייו, וזאת בתקופת הכרזת העצמאות של ארה"ב בשנת 1776, היה האיש הזה היועץ הכספי ועוזרו הראשי לעניינים כלכליים של ג'ורג' וושינגטון, שהיה הנשיא הראשון ומפקד הצבא הקונטיננטאלי של ארה"ב החדשה.

בימים הקרים של החורף של שנת 1777 חיילי צבא ארה"ב קפאו מקור מחוסר ביגוד מתאים ורעבו מחוסר מזון.

חיים סלומון גייס את הקהילה היהודית בארה"ב שכבר מנתה אז כמה אלפי משפחות ושלח קריאה ליהודי אירופה לבוא ולעזור בתרומות כספיות למדינה
החדשה. פעולתו הייתה כה מוצלחת שגו'רג' וושינגטון עצמו מצא לנכון לציין שאלמלא פעולתו של חיים סלומון פני ההיסטוריה היו בודאי שונים משום שצבא ארה"ב – לא היה מחזיק מעמד במלחמתו נגד הבריטים ויתר אויביה של ארה"ב, שלא רצו בקיומה.

לזכרו של חיים סלומון ועזרת העם היהודי להקמתה של הרפובליקה של ארה"ב במלחמת העצמאות שלה ציווה וושינגטון להנציח את פועלם בדרך מיוחדת.

אם תיקחו לידכם את השטר של 1 דולר ותתבוננו בצידו האחורי בימינו של השטר,תראו שהכוכבים מעל ראשו של הנשר המצויר על גבי השטר הם כוכבים בני שש קצוות דהיינו: כוכבי "מגן-דוד".

זאת ועוד, אם תסבבו את הנשר במהופך כלפי מטה תראו שבבסיסו של הנשר נמצאת קונפיגורציה של מנורת שבעת הקנים שהיא סמל ליהדות.
שני סמלים אלה הוכנסו לתמידות בדיוקנו של המטבע הבסיסי לפי הוראתו המפורשת של וושינגטון, שאמר:

'שהעם האמריקאי לעולם לא ישכח את העזרה שהושיטו בני העם היהודי ברגעים החשובים ביותר של תקומת ארצות הברית של אמריקה'.

... את הסיפור הזה שלח לי מארה"ב ידיד, סא"ל-מיל בחיל ההנדסה של ארה"ב,
שהוא מראשי הועד הציבורי שהקים ומטפח את בית-הכנסת היהודי בווסט-פוינט.
אני מפיץ אותו בבחינת "המביא דברים בשם אומרם.

מקור: http://info.org.il/irrelevant/item.php/107953501394775422

----------------------------------------------------------------------------------

את המגן דוד והמנורה ניתן לראות בקישור הזה.

שטר של דולר בקישור הזה.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009

נשים וגבורתן – מאגדות נהר הסמבטיון

גיבורות שני הסיפורים הבאים הם נשים מושיעות ולוחמות.
איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה
מלך תימן עבר ליד בית מדרש לתינוקות, ושמע אותם קוראים את הפסוק בתורה (דברים ל"ב, ס"ד): "איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה". התרגז המלך: "כמה חצופים יהודים אלה וכיצד ירדוף אחד מהם אלף ושניים רבבה?
קרא המלך לחכם היהודי ואמר לו: "הברירה בידכם: או שתמחקו את הפסוק הזה מן התורה, או שתתאסלמו כולכם. ולא – אהרוג אתכם".
"אדוני המלך" – טען החכם היהודי – "איך אפשר למחוק פסוק מן התורה? הרי זו תורת משה, ואסור לנו לשנות אפילו אות אחת ממנה".
"אם כך" – ענה המלך – "התאסלמו, ולא – אהרוג אתכם!"
מה לעשות? ביקש החכם מן המלך שהות של שלושה חודשים.
הכריזו היהודים תחילה על תענית. צמו, התפללו ונתנו צדקה, אולי תתבטל הגזירה, ואחד המתפללים הציע: "בואו, נלך לבקש עזרה מבני משה שמעבר לסמבטיון".
הלך אחד היהודים לשם, הגיע לנהר הסמבטיון, והנה עוד מעט שבת, ראה שתי בנות הולכות לשאוב מים מן הסמבטיון. מה עשה? לקח אבן קטנה וזרק אותה ישר לכד המים. נעשה חור בכדה של אחת הבנות, חזרו הבנות לעיר ובעקבותיהן נכנס היהודי לעיר מבלי שהרגישו בו.
לעת ערב זמן קבלת השבת הלך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור. בהיותו זר הקיפוהו תושבי המקום ושאלהו: מי אתה?
"יהודי מתימן".
"איך נכנסת לכאן? הרי שבת כבר?"
"נכנסתי לפני כניסת השבת"
"לא נכון! הרי איש לא ראה אותך בכניסתך! מות תמות, כי חיללת את השבת".
"פגשתי נערה שהלכה לשאוב מים וניפצתי את כדה. אנא, לכו ושאלו אותה, אם היה זה לפני כניסת השבת או לאחריה".
"עדיין לא ירדה אז השבת" – פסקה הנערה.
"אם כך הדבר, ברוך בואך, מה רצית? לשם מה באת?"
סיפר להם היהודי את אשר ארע לבני קהילתו ואת גזרת המלך עליהם שימירו את דתם.
"טוב" – אמרו – "קח את הנערה הזאת ושוב איתה למקומך והיא תסתדר כבר עם המלך שלכם.
חזרו השניים לתימן, בדיוק בזמן בו נסתיימו שלושים היום שהקציב המלך ליהודים כדי שישיבו תשובה לשאלתו.
שלח המלך אל החכם: "מהי תשובתכם"?
"יש לנו כאן בחורה אחת" – השיב החכם – "והיא תוכיח לך שדברי הפסוק אמת הם".
השתומם המלך: "כיצד תהרוג בחורה אלף איש? אך אם אתם רוצים לשלוח אותה, בבקשה!"
העמיד המלך אלף חיילים בשורה אחת מגניהם עליהם וחרבות בידיהם. הנערה מ"בני משה אשר מעבר לסמבטיון" לקחה בידה רצועה של תפילין והכתה בה את החיילים. ואלו נפלו מתים לפניה.
משראה המלך את עוצם כוחה החליט לשאת אותה לאישה ופקד להביאה מיד אל ביתו. את גזרת המלך אין להפר והנערה הובאה אל ארמון המלכות. אך היא לא איבדה את עשתונותיה ומצאה עצה כיצד להינצל ממלך זה. ומה עשתה? בכל ארוחה שאכל עת ביקש ממנה דבר מה, הייתה היא מגישה לו ההיפך ממה שביקש. התרגז עליה המלך וגירשה.
חזרה הנערה לארצה שמעבר לסמבטיון.

אגדת האח ואחות מ"בני משה"
בימים קדומים היו אנשי השבטים הערביים במרוקו נוהגים לצאת למלחמה נגד היהודים ולהרוג בהם הרג רב. ולמרוקו נזדמנו אז אח ואחות מן השבט היהודי "בני משה" אשר מקום מושבם מעבר לנהר הסמבטיון. והם יצאו למלחמה נגד המתקיפים והרגו המונים מהם. הערבים קראו ליהודי הגיבור בשם "שומר שבת".
באחד הקרבות, שבהם נחלו אנשי השבטים המקומיים תבוסה מכרעת, ראה הלוחם היהודי מן השבט "בני משה", כי טיפת דם נפלה על בגדו. ידע הלוחם, כי נטמא ולא יוכל לחזור אל שבטו. מה עשה? איבד את עצמו לדעת. ראו הערבים את היהודי מת, ולא מידם, קברו אותו בכבוד גדול ובנו בית גדול על קברו. מדי יום ביומו היו מתפללים על קברו, עד שהפכו את היהודי "שומר השבת" לקדוש מוסלמי.
גם אחותו של "שומר השבת" הייתה גיבורה וחזקה, והפילה חללים רבים מבין האויבים הערבים. אך כאשר ראתה את אחיה מוטל מת על האדמה, שלחה גם היא יד בנפשה.
גם לה בנו הערבים קבר מפואר הנחשב עד היום הזה למקום קדוש.
תגים של Technorati:‏ ,,,,,,,,

מתוך: עלון "ארשת" גליון מספר 1 פרשת בראשית תש"ע, שנה 35

יום שני, 19 באוקטובר 2009

החידות שהגאון מוילנא ידע כבר בגיל 3 !

בחג הסוכות של שנת תפ"ד, הגר"א היה אז בן שלש שנים ומחצה, וכבר בקי באופן מוחלט בחמשה חומשי התורה.

לשאלת הרב אב בית הדין

א. היכן מצוי בתורה פסוק שהמילה אברהם מופיעה בו פעמיים זה אחר זה מלבד פרשת העקידה ?
השיב מיד בציינו את הפסוק "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם
הוליד את יצחק".

ב. על השאלה היכן מצוי בתורה פסוק אחד שיש בו שמונה תיבות סמוכות המסתיימות באות מם סופית ?

ציטט את הפסוק בפרשת וישלח "עזים מאתיים ותיישים עשרים רחלים
מאתים ואילים עשרים".

ג. על השאלה היכן יש בחומש פסוק שיש בו חמש תיבות שכל אחת מהן היא בת שתי אותיות ?

השיב במקום שיש שלשה פסוקים כאלה במקרא:

"ויולד נח את שם את חם ואת יפת",

"ותאמר לה המילדת אל תראי כי גם זה לך בן",

וכמו כן בפרשת בשלח "כי יד על כס יה".

מתוך: בסוד שיח, פרשת בראשית, גיליון 40

מפיתו יתן לכל- איש החסד רבי/חכם סלמאן מוצפי

“איש החסד” היה הצדיק רבי סלמאן מוצפי זצ”ל. למעלה מכוחו רדף אחרי גמילות חסדים. הוא אשר כל ימיו צנוע היה ובורח מכל רבנות ושררה ציבורית משהתעורר עניין צדקה או חסד היה הראשון המזעיק והמארגן, ומשהגיעה העזרה והעסקנים פעלו, חזר ונתעטף בצניעותו.
בשנותיו האחרונות, ימים אחדים לפני ראש חודש, נותרו בכיסו סך 16 ל”י, ראה שיש לו בביתו מזון עד לראש חודש, החליט שהסך הזה מיותר הוא ואין הוא שייך לחודש הבא, כי אין משאירים שכר חודש זה לחודש אחר. הלך לחנות וקנה בגדי ילדים, והביאם לבית תלמיד חכם המטופל בילדים קטנים.

 
עולמו של צדיק

מתוך: איש לרעהו, גיליון 605

יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

ההשכבה שלא היתה / סיפור מדהים ומרגש

מעשה שהיה וכך זה התחיל:
באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו יהודי. נשענתי אחורית עד שסיים לאכול ופניתי אליו:

"תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?

"בטח" ענה.

"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"?

הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה את מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל. או שמה כשרות בעיניך מצווה אינה חשובה??

"לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת, וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב, ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול. הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....

"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה. אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של האנשים. הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו."

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!!!! אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר- ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת -אני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות. כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים. תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ. יום הכיפורים הגיע, ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת במאה שערים. יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם! פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמיים. "בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" ,חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות, ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה....אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור" (זיכרון שמות המנוחים). בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת החזן. ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז..... התעלף

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

בהמשך לפרסום בתקשורת האם אחמדינג'אד יהודי – נכון או לא נכון ?

 

מנשה אמיר בעיתון "ישראל היום" טוען שאחמדיניג'אד הוא לא יהודי. להלן תמצית הכתבה:

אפילו לא קרוב משפחה

סבורג'יאן, שם משפחתו הקודם של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, בוודאות אינו שם יהודי.

למילה זו אין משמעות בעברית או בניבים יהודיים באיראן; הסיומת ג'יאן גם כן אינה מקובלת בקרב היהודים באיראן, אך יותר מכך - לשם סבורג'יאן אין שום קשר לאריגת טליתות באיראן.

שם המשפחה נובע מהמילה "סופור" שפירושה "מטאטא רחובות". אביו ראה כי מדובר בשם משפיל, ולכן החליף אותו. ללא כל הקשר יהודי. יתר על כן, אביו של אחמדינג'אד היה פועל חרושת שהחזיק בחנות קטנה לעבודות ברזל - ולא קיימת עדות לכך שיהודים עסקו בחרושת ברזל.

מקור המשפחה בכפר קטן בשם ארדאן, אין עדות היסטורית לכך שאי פעם גרו שם יהודים. היהודים באיראן, לפי עדויות היסטוריות, לא גרו בכפרים קטנים ומרוחקים.

בנוסף, מקצוע אריגת הטליתות היה נהוג בקרב היהודים בערים קאשאן ואיספהאן במרכז איראן, ולא במחוזות האחרים.

אם כך, מי עומד מאחורי הסיפור השקרי בעיתון הבריטי?

מפיץ הבדיה הוא מהדי ח'זעלי, שונא מובהק של אחמדינג'אד, שלאחר שהתחיל להפיץ את השמועות נגדו אף נודה על ידי אביו.

חשוב אף לציין כי בניגוד לטענה, משרד הפנים באיראן אינו מחזיק תיק נפרד של שמות משפחה יהודיים שהתחלפו.

מקור: עיתון ישראל היום 4.10.2009