מנהיג האס-אס רוזנבאום קרא את רשימת השמות. "לפתע הוא הצליף בחוזקה על השולחן בשוט שלו", ..."מה זה? רוזנבאום? יהודים! איך מעזים היהודים הארורים האלה לשאת את שמי הגרמני הטוב?"
הוא השליך את הרשימה על השולחן וצעד משם בהפגנתיות. ידענו שיהרגו את בני משפחת רוזנבאום, היה זה רק עניין של זמן.
...
לאחר מכן שלח קצין האס-אס קאפו בלתי חמוש (שוטר יהודי) למחצבה כדי להביא את סמי.
...
סמי הביט בקאפו. "איפה הם?" הוא שאל – "אבא, אמא ופאולה. איפה?" הקאפו רק הניד את ראשו.
סמי הבין. "הם מתים", הוא מלמל...
...
סמי שאל אם יוכלו לעצור לרגע בביתו. כאשר הגיעו לשם, הוא ירד ונכנס לחדר הקדמי והשאיר את הדלת פתוחה. ...
"הוא שם את הכיפה על ראשו והדליק את הנרות. שניים לאביו, שניים לאמו, שניים לאחותו. והוא התפלל. ראיתי את שפתיו נעות. הוא אמר עליהם קדיש".
...אז הניח סמי עוד שני נרות על השולחן, לקח גפרור, הדליק אותם והתפלל.
"הנער ידע שהוא כבר מת", אמר השוטר מאוחר יותר. "הוא הדליק את הנרות ואמר קדיש על עצמו".
סמי יצא והתיישב ליד הקאפו שבכה. הנער לא בכה. ...
הם נסעו לקרחת היער, שם חיכו מנהיג האס-אס רוזנבאום ותלמידיו....
"הגיע הזמן!" צרח קצין האס-אס.
אף מצבה לא נושאת את שמו של סמי רוזנבאום. איש לא היה זוכר אותו אילולא הייתה האישה מראבקה נכנסת למשרדי. אך בכל שנה, באחד הימים בחודש יוני, אני מדליק עבורו שני נרות ואומר "קדיש".
לסיפור המלא והמרגש, מתוך זיכרונותיו של שמעון ויזנטל:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה