באותם ימים, לא ידעתי כמה התאמצו הוריי לאפשר לבנם העיוור לקחת סיכונים, למרות שהם פחדו שמא אכשל או אפול. הם אפשרו לי לגלות את עולמי בכל דרך – בחצר, מאחורי המחסן, במורד הרחוב. הם ידעו שאני חייב להיות יותר עצמאי.
"הוא באמת צריך לרכב על אופניים?" שאל אבי את אטה אמי. היא רצה לצידי עד שיכולתי לרכב באופניים על המדרכה, למצוא את הפינה ולפנות, ואז לרכב חזרה עד לכניסה אל הבית.
באותו הבוקר פניתי מרחוב לרחוב בדרכי לבית הספר וצעדיי היו קלים ובטוחים. האם היום הצונן התחמם או שהחמימות באה מתוכי?
כשהגעתי אל הרחוב המרוצף, ידעתי שאני עומד לפני החצייה האחרונה. לצדי הייתה גדר מגרש המשחקים. הייתי צריך להתקדם לאורכה עד לכניסה.
"שלום מיכאל." לבי פעם במהירות, אבל הייתי צריך לפעול ברוגע.
"שלום" עניתי לקולו של חברי שמיד הוסיף, "ושלום גברת לוי".
אז בכל זאת לא הלכתי לבית הספר לבד. היא ודאי הייתה קרובה מאוד אם החבר שלי בירך אותה לשלום. מאחורי, אני בטוח ששם היא הייתה. פניתי לאחור בפנים כעוסות. "את לא סמכת עליי!"
כשאתה בן 10, אתה תמיד חושב על עצמך. התגובה היחידה שקיבלתי הייתה המיית גלגלי אופניה של אמי כשהיא פנתה לחזור הביתה...
....
ב-20 בינואר הגעתי שוב לעיירת ילדותי. אחרי שגיסי אסף אותי מהאוטובוס הוא אמר לי שקשה לאמא שלי לנשום.
"היא הפסיקה לנשום לפני שתי דקות", אמרה אחותי כשנכנסתי הביתה. "היא נפטרה".
אולי היא לא רצתה שאני אשמע את ניסיונותיה המחרחרים לנשום. אבל האם היא באמת נפטרה?
לא ראיתי אותה באותה צעדת יחיד ראשונה שלי לבית הספר, ואני לא רואה אותה עכשיו. אני עדיין חש בנוכחותה בכל פעם שאני חוצה צומת, אבל היא אף פעם לא מתערבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה