במהלך מלחמת העולם השניה, פלשו הגרמנים הארורים לעיר גאבס שבדרום תוניסיה, וכדרכם עשקו שם מהיהודים את זהבם. הם הקימו בגאבס מחנה צבאי, ופקדו על רב העיר הגאון רבי חיים חורי זצ"ל (שהשבוע כ"ה אייר חל יום הילולתו) וועד הקהילה לשלם להם קנס גבוה של זהב שנלקח מכל בני הקהילה ומתכשיטי הנשים. מפעם לפעם היו דורשים מרבי חיים ומהוועד דברי מאכל (קמח, בשר, דגים וכיו"ב), שמיכות ובגדים, והרב היה ממלא את מבוקשם ללא שהיות. יום אחד, נכנסו הקצינים הגרמנים אל ביתו של רבי חיים ובפיהם דרישה נוראה כי תימסרנה לידיהם שתי בחורות יהודיות. רבי חיים נרעש עד עמקי נשמתו. הוא קם ממקומו בסערת רגשות, והודיעם בנחרצות כי דבר זה אינו בא בחשבון, בשום פנים ואופן!
כעס רב הציף את הקצינים היהירים. הם הביטו במבט קר כקרח בצדיק הקדוש, ואיימו בקול מקפיא, כי אם תוך שבוע לא תתמלא דרישתם, יצאו הם לרחוב ויחטפו בעצמם שתי נערות. מהרגע בו יצאו הגרמנים מביתו, לא חדלו החששות ללוות את הרב, והוא חרד מאד כי יבצעו חיות הטרף הללו את זממם. בכל לילות השבוע, נדדה שנתו, והוא התהלך בחדרו אנה ואנה, כששפתיו רוחשות תחנונים ללא הרף.
בתום השבוע הקצוב, התייצבו הקצינים בדיוק גרמני בבית הרב. "היכן העלמות היהודיות?!" נבחו. נסוך בטחון בה', השיבם הרב הקדוש ללא חת ובתקיפות כי לעולם לא ימלא את דרישתם זו! הקצינים יצאו מלפני הרב בכעס גדול, ובדרכם פגשו שתי בחורות יהודיות, העלו אותן בכח על הג'יפ ונסעו במהירות.
מרגע שיצאו הגרמנים מלפניו, היה רבי חיים שקוע בתפלות ותחנונים לפני קונו שיחוס וירחם ויבטל את רוע הגזירה. וכשנודע לו שחטפו הקצינים שתי בחורות יהודיות, הגביר את זעקותיו וקול בכיו, ולא התייאש מרחמי הא-ל. והנה, הנס לא איחר מלבוא.
כעבור מחצית השעה, נדהמו בני הבית לראות את שתי הבנות על מפתן דלתו של הרב. כששמעו את סיפורם, נפעמו עוד יותר. וכך הן סיפרו: "לאחר שהועלנו בכפיה אל הג'יפ, נסעו הגרמנים כברת דרך, עד שהגיעו לבית הכנסת הגדול. והנה לפתע ירדו שני אריות של אש מן השמים, ונצבו באיום אל מול הרכב! לאחריהם הופיע איש זקן הדור זקן ארוך ולבן, שגער בגרמנים, שחרר אותנו מידם, והובילנו עד לפתח בית הרב. כאשר הגענו לכאן, מיד נעלם האיש מעינינו, ושוב לא ראינוהו". (על פי הספר "חיי חיים", מעדות השוטר בוכבזה יצ"ו מקרית גת)
מתוך עלון פניני הפרשה, לפרשת בהר בחוקותי תש"ע, עמ' 2
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה