בעלים לא יכולים לחכות

נישואין חזקים ויציבים הם מתנה גדולה הרבה יותר לילדים שלנו, מאשר הסעה לעוד שיעור פסנתר.

אמונה ברוורמן

...נישואין חזקים הם מתנה גדולה הרבה יותר לילדים שלנו, מעוד סיפור לילה טוב או הסעה לעוד שיעור פסנתר.

בנוסף, יותר בריא לילדים שלנו (בגיל המתאים) ללמוד לדחות סיפוקים, להבין שאי אפשר להתייחס מייד לכל הצרכים שלהם, ושגם לאנשים אחרים (כמו ההורים שלהם!) יש צרכים. יהיה להם טוב יותר לא להרגיש כאילו הכל וכולם סובבים סביב משאלותיהם ורצונותיהם.

ודאי שגם גברים עושים טעויות בחיי הנישואין (זה כבר נושא למאמר אחר), אבל נראה שהטעות הזאת ייחודית לנשים. קשר האם-ילד יכול להיות כל כך עז, עד שהוא יוצר רושם כאילו אף מערכת יחסים אחרת אינה נחוצה. אבל גישה כזאת לא הורסת רק את הקשר הזוגי, אלא מזיקה גם לילד עצמו. אהבה חונקת אינה סביבה בריאה למימוש המלא של הפוטנציאל האישי ולהשגת בגרות מוצלחת. ויהיו אשר יהיו תקוותיכן הנאיביות שהקשר הזה יספק את צרכיכן הרגשיים, הן יתבדו במהירות עם הופעת הבגרות, אם לא קודם לכן.

באמת בושה שנהיינו כל כך ממוקדות בלהיות סופר-אימהות, עד ששכחנו להיות סופר-רעיות, משום שזוהי באמת הקדימות הראשונה שלנו. בעלים מתחילים לדבר כעת, וכולי תקווה שהנשים שלהם יקשיבו.

למאמר המלא מתוך אתר aish.com:

בעלים לא יכולים לחכות

מה רע בלקלל?

כשאדם מוציא מפיו קללות, הוא משתמש במילים עוצמתיות, כפי שאנו רואים באפקט הפחתת הכאב שיש להן. אבל האם הן שייכות לכל אותם דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, אבל מזיקים לנו? האם המילים האלה מרוממות או משפילות אותנו?

מילים שהן גסות עבור ילדים נשארות מילים גסות למבוגרים. עדיין יש להן את אותן הקונוטציות המלוכלכות, רמזים מלוכלכים ומסר בסיסי. כשאדם מקלל, הוא משפיל את עצמו דרך ניצולה השלילי והכפשתה של המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו - הנשמה שלנו, כוח הדיבור.

המלה פֶּה והמלה פֹּה, נכתבות באותו האופן ומנוקדות בצורה שונה. אם נרצה לדעת מה מקומו הרוחני של האדם, כל מה שעלינו לעשות הוא לבדוק מה יוצא מפיו. הרב משה שפירא, אחד מגדולי התורה בירושלים, מציין ששפתיים הן החלק היחיד בגוף שבו העור הפנימי פונה החוצה. זהו השער שדרכו תוכל לגלות כיצד נראית פנימיותו של הזולת.

שליטה בכעס

שנית, ליהדות יש גישה שונה מאוד להתמודדות עם כעס או כאב. התלמוד אומר לנו "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). חז"ל מסבירים שכאשר אנחנו מגיבים בצורה שלילית לכעס, אנחנו נשמעים לחלק ההרסני בנפש שלנו במקום להתעלם ממנו. בכל פעם שאנחנו שומעים בקולו, הוא מתחזק מעט, עד שהוא מסוגל להביא אותנו לבצע מעשים שמעולם לא חלמנו לעשות, כמו עבודה זרה.

הדרך הבריאה יותר להתמודד עם תסכול וכאב היא ללמוד לשלוט בעצמנו ולהרגיע את עצמנו בצורה שלא תבייש אותנו מול בת השבע שלנו. במקום לקלל כשמקבלים מכה בבוהן, אנחנו יכולים לשנות את מחרוזת התארים/שמות העצם, להצהרה חוזרת, כגון: "אני יותר חזק מזה", ולהתמקד בכוח השליטה העצמית שלנו במקום בכאב. נשימה עמוקה ואיטית וטכניקות ריכוז/דמיון ממוקד, יכולות לעזור לנו למקד את מחשבותינו מעבר לכאב.

תלמיד של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, אחד מגדולי מנהיגי יהדות אמריקה במאה ה-20, סגר בטעות את דלת הרכב על ידו של הרב. הרב לא הוציא הגה מפיו, כדי שהבחור לא יגלה מה הוא עשה, דבר שודאי היה מזעזע ומייסר אותו.

למאמר המלא מתוך אתר AISH.com:

מה רע בלקלל?

חכמי ישראל: רבי ישראל זיתון מתוניס

חכמי ישראל: רבי ישראל זיתון מתוניס

אישי ישראל > פוסק חד ומחודד / הרב אורי דסברג

"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים" כאשר הבאיי (מלך תוניס) הורה לראשונה על פתיחת בתי דין רשמיים בארצו בשנת תרנ"ח (1898 - בתי דין אלו החזיקו עד תשי"ח כשחביב בורגיבה נשיא תוניס פקד על סגירתם) מונה הרב ישראל זיתון להיות ראש ועד בית הדין. מלבד היותו תלמיד חכם, וגם תלמידם של חכמים (הרב ישועה בסיס, מחבר הספר אבני-צדק; הרב אברהם יצחקי מחבר משמרות-כהונה; והרב אברהם חג'אג' מחבר 'זרעו של אברהם') היה בעצמו סוחר בשעווה, ובתור איש מסחר היה בקי גם במילי דעלמא, וחכמתו זו עמדה לו בעת שחקר בעלי דין ועדים. עמו ישבו לדין הרב משה חיים זיתון והרב דוד ג'אוי, ועל פסקי הדין שלהם היו חותמים יח"ד - ישראל, חיים, דוד. מבין שלושתם נולד הספר שו"ת משפט-כתוב, אך גם בו נוטל הר"י זיתון את המקום המרכזי. לאחד מעורכי הדין שטען בפניו שכוונת השולחן-ערוך שונה מהפירוש שהוא נתן לה, ענה: לך יש שני שולחן-ערוך, אחד של מרן ר' יוסף קארו, והשני - כיסך; לי יש רק שולחן-ערוך אחד. כלומר, לך יש נגיעה כספית, ולכן אתה מפרש את כוונת השו"ע כפי שאתה מפרש. עורך דין אחר מצא, לדעתו, שפסק דין אחר של הרב סותר את מה שפסק לו עתה, ותבע אותו בפני בית המשפט של המדינה. הדברים נסתיימו בנזיפה לעורך הדין, כיון שהרב פרשׂ לפני בית המשפט את החילוקים הדקים שיש בין שני פסקי הדין. הר"י זיתון הצטיין בכוח הכרעה ושיפוט חד-משמעיים. הוראותיו לא השאירו מקום לספק. וכך פירש את דברי ר' יהודה הלוי בפיוטו "אתה כוננת מישרים" (פיוט לימים נוראים): "דרך חיים הודעתני וחוננתי שֵׂכֶל כּוֹבֵשׁ" - 'כובש' פירושו מכריע, ללא כל פקפוק. כדרכם של חכמי ספרד היה מרבה להשתמש במליצות שאולות. במקום שכתב "וְצִלָּה גם היא" (על סמך בראשית ד,כב) התכוון גם אנו מתפללים (לשון צלי וצלותא) לשלומך. מקבל מכתב שבראשו נכתב הביטוי "יקדים קנה שר האלף שטי אותותי" צריך היה להבין שהכותב מקדים קנה (עט, קולמוס, על סמך הוראת חז"ל שלא להקדים קנה לוושט) ודורש בשלומו של הנמען, אלף ש"ר = שלום רב. וכל זאת הוא מקדים לשטי, שורות, אותיותיו, לגוף מכתבו. כמובן, זהו סגנון המכביד על הקורא, אבל גם מחייב אותו להעמיק ולהבין את שנכתב אליו. כשהיו טוענים לפניו טענות רבות, היה אומר שהכמות באה על חשבון האיכות, וראייה לכך: "משרבו - בטלו". הרב ישראל זיתון נפטר בי"ט באב תרפ"א (1921) בהגיעו לגיל 81, שנחשב אז כגיל מופלג, וכפי שהספידו הרב כלפון כהן, שרבי ישראל זכה לזקנה ולשיבה, ובסוף ימיו נתעלה מראש וועד בית דין להיות אב בית דין. כבד את אביך ואת אמך(ה,טו). עד כמה היא מצות כיבוד אם למדנו מרבי טרפון, שעליו מספרת הגמרא (קידושין לא,ב): "כל אימת דהוות [אמו] בעיא למיסק לפוריא - גחין וסליק לה, וכל אימת דהות נחית - נחתת עלויה" – כל פעם שרצתה אמו לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה גוחן כדי לשמש לה כמדרגה. 'פוריא' אפוא משמעותו: מיטה. ובכך מצא הר"י זיתון מקור לרמב"ם שפסק שאת מצות 'עד דלא ידע' בפורים מקיימים "עד שישתכר ויירדם בשכרות" (הל' מגילה ב,טו). וקשה, הרי בגמרא (מגילה ז,ב) "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא", ולא נאמר מאומה על שינה? אבל אם 'פוריא' פירושו מיטה, הרי זהו מה שאמר רבא: שלא ישתכר אדם ברחובות ובשווקים, אלא במיטתו.

שבת בשבתו

גנב נאמן | חבד גילה | מעשה שהיה > גנב נאמן

גנב נאמן דלת חנות פתוחה, קופה מלאה, זעליג נוטל 18 אגורות ויוצא חרש. "אני אחזיר הכל!" הוא לוחש לחתול נפחד שעבר שם...
	עוד במעשה שהיה: כבודו בא להטיף מוסר?! נס בתנור חשוב טוב - יהיה טוב! "אינך צריכה להתגייר" מרוסיה גאלתנו בידי מי המפתח ונהפוך הוא המים הזכים נס מהלך אמונה פשוטה מעקב לילי הגיע זמן הנס מתן בהסתר חכמת נשים נס במחנה
השעה הייתה שעת ליל מאוחרת. הרחוב היה שקט וחשוך ואיש לא היה בחוץ. אמרתי שלא היה אף אחד בחוץ? סליחה, טעיתי. איש אחד כן היה שם. הולך בצעדים קטנים ואיטיים, גוו כפוף ועיניו העצובות מביטות לרצפה. אין לו למה למהר, הוא מעדיף לדחות את החזרה הביתה ככל שיוכל. "אני אדם חסר מזל," חשב בעצב "עוד יום עבר ושוב הפסדתי את כל כספי. עוד יום חלף, ושוב אין לי במה להאכיל את הילדים. עוד יום ועוד יום ועוד יום ..." אתם מבינים? הוא מפחד לחזור הביתה! הוא מתבייש להביט בעיניים של הילדים הרעבים שלו ולהגיד להם שאין. פשוט אין אוכל. מסכנים. זעליג (נו, ככה קוראים לאיש) ממשיך להסתובב ברחוב, הלוך ושוב והוא כבר לא יודע מה לחשוב. הוא הולך וחושב, חושב והולך ו.. וואו! מה זה? מה הוא רואה? דלת החנות לכלי בית של שמריהו הזקן. לא מתאים לו, לזקן הקפדן, להפקיר כך את החנות. הוא נכנס פנימה ורואה שהקופה של החנות מלאה ופתוחה גם היא. "זו ההזדמנות שלך," לחש לו קול קטן ומכוער בליבו. "אסור!" קולו של זעליג היה תקיף, "זה גזל!" "אבל הילדים שלך רעבים..." הקול הקטן היה נודניק גדול וניסה בכח לשכנע אותו לגנוב. זעליג פתח את הקופה, הביט במטבעות ולקח שמונה עשר אגורות. "רק זה?" התאכזב הקול הקטן. אבל, זעליג לא התכוון לגנוב, חלילה. הוא רשם בפנקסו שהוא חייב לשמריהו שמונה עשר אגורות. באגורות האלה הוא יקנה רק לחם לילדים, שיישבעו. והם כל כך שמחו! ובחוץ, בשכונה, כולם דיברו אודות הגניבה המוזרה שהייתה בלילה. שוב הגיעה הלילה, שוב מתהלך זעליג מהורהר ברחוב והמחזה של ליל אמש חוזר על עצמו. דלת חנות פתוחה, קופה מלאה, זעליג נוטל 18 אגורות ויוצא חרש. "אני אחזיר הכל!" הוא לוחש לחתול אחד שעבר שם. אחרי כמה לילות כל העיר כבר יודעת על הגנב המוזר. איזה מן גנב זה שלוקח רק 18 אגורות? והשמועה הגיעה עד למלך שציווה מיד לשלוח שוטרים שיישמרו על החנויות בלילות וייתפסו את הגנב. המלך החליט שחייבים לתפוס את הגנב שמשגע את כל העיר, ואם שוטריו וחייליו לא מצליחים במשימה יצא הוא בעצמו. הוא לבד בגדים של איש פשוט והסתתר כל הלילה בפינת הרחוב. זעליג כלל לא ידע מכל הבלאגן שהוא חולל בעיר, הוא כבר התרגל למצוא מידי לילה חנות פתוחה, להיכנס ו... "פסססטט, עצור!" לחישה רמה הקפיצה אותו "הנה אתה גנב קטן... אני צריך את העזרה שלך". זעליג כ"כ נבהל הוא ניסה לברוח אבל האיש החזיק אותו בכח. "אם לא תעזור לי, אסגיר אותך למשטרה ותשב שנים ארוכות בכלא!" איים עליו האיש וזעליג נאלץ להיכנע. האיש סיפר לו שגם הוא גנב, והוא יודע שבחדר המלך, מתחת למיטתו נמצאת כספת עם ה-מ-ו-ן כסף ובגלל שזעליג רזה ונמוך הוא יוכל להיכנס מבעד לחלון, להביא את האוצר והם ייתחלקו בשלל. לזעליג לא הייתה ברירה והוא טיפס על החלון ונכנס לחדר. אחרי כמה דקות הוא כבר יצא ולא היה לו ביד כלום! "למה לא הבאת?" כעס עליו האיש. זעליג סיפר לו בעיניים מבוהלות שהוא שמע שתי משרתים של המלך מתכננים להרעיל אותו. "עזוב את הכסף, אנחנו חייבים לספר למלך ולהציל אותו!" האיש, שזעליג לא ידע שזה המלך בעצמו הבטיח לטפל בעניין. למחרת, הגיע משרת הדור לבוש ומסר לזעליג מכתב ותיבת עץ ענקית. "גנב יקר!" נאמר באיגרת "כבר זמן רק חיפשתי מישהו נאמן וישר שאפקיד בידיו את רכושי ורק אתמול בלילה מצאתי, אותך. בהוקרה, הגנב השני- המלך". יומיים לאחר מכן סיפרו כל בעלי החנויות, שבחנותן הפתוחה מצאו שמונה עשר אגורות.

גנב נאמן | חבד גילה | מעשה שהיה > גנב נאמן