יום ראשון, 26 ביולי 2015
יום ראשון, 26 במאי 2013
מסורת, זיכרון, אמון
מתוך מאמר בשם: מסורת, זיכרון, אמון: (שפורסם באתר מיסטריום)
"אם ניקח את המסורת היהודית, נראה שלא מדובר בסתם זיכרון עממי מעורפל, אלא במאמץ עצום מימדים להעביר מסר היסטורי לדורות הבאים. התורה מתעדת לפרטי פרטים את כל הקשור ליציאת מצרים ולמתן תורה: תאריכים, שמות, גילאים, ייחוס, מיקום מדויק, סדר האירועים, וכן הלאה. זו אינה איזו אגדה של "היה היה פעם". כמו כן, ישנה מערכת שלמה של מצוות שנועדה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הזה: בכל תפילה, בכל יום, בשבתות ובחגים, מזכירים אינספור פעמים את יציאת מצרים. חג הפסח וליל הסדר נבנו במיוחד כדי לשמר את אותה מסורת, ולהנחיל אותה לדורות הבאים. ואכן, אותה מסורת השתמרה לאורך אלפי שנים, אצל מיליוני יהודים בקהילות שונות בכל רחבי העולם. זו אינה עדות מטושטשת של כמה זקנים סניליים, אלא עדות חיה של עם שלם, שמסר את נפשו כנגד כל הקשיים כדי להעביר אותה הלאה.
האם זה מוכיח מעבר לכל ספק שאכן היתה יציאת מצרים? לא. תמיד אפשר לבוא ולפקפק, ולהציע הסברים אחרים (למרות שעד כה לא שמעתי שום תשובה טובה לשאלה, למה שמישהו יתאמץ כל כך להנחיל לעם שלם זיכרון מזויף, ולחייב אותם לקיים מצוות מטרידות ומכבידות שכאלה, אם כל אותו אירוע לא היה ולא נברא. אם אין פושע, אין מניע לפשע, ואין גופה, למה להניח שהתבצע פשע?). אבל כפי שראינו לעיל, כמו הזיכרון והאמון, מסורת שכזו אינה גורם שניתן לבטל בהינף יד. מי שיעשה זאת, יגלה שאת אותה ספקנות ניתן להפנות כלפי כל תחום מחקר אחר, ולערער בכך את כל סיפורי הארכאולוגיה וההיסטוריה. כי אם עדות חיה של עם שלם היא חסרת משמעות, אתם רוצים להגיד לי שאיזו כתובת עתיקה, או איזה מסמך מפוקפק, או אפילו תצלומים, כן מוכיחים משהו? נו באמת. מי שחושב כך, מוזמן לבוא לקבל ממני שיעור בספקנות בסיסית.
נכון, ההצלבה בין מסורת יציאת מצרים לבין המקורות הארכאולוגיים מעוררת קשיים וסתירות. אבל כל מי שקצת לומד את החומר, רואה עד כמה תמונת המצב שמציירת הארכאולוגיה, אינה יותר מאוסף השערות וניחושים, הנשענים במידה רבה על כרעי תרנגולת. הארכאולוגים דומים למי שמצא חמש חתיכות מתוך פאזל של 500 חלקים, ומנסה להסיק מתוכם את התמונה השלמה. די אם נציין, שכל הסתירה נובעת מאימוצו של לוח זמנים כרונולוגי מסוים, שהוא עצמו רחוק ביותר מלהיות ודאי; חוקרים כמו עמנואל וליקובסקי ("תקופות בתוהו"), יהושע עציון (התנ"ך האבוד"), דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין ("מקרא וארכיאולוגיה") ואחרים, העלו שאלות כבדות כנגד לוח הזמנים המקובל, והציעו במקומו לוחות אלטרנטיביים, הנתמכים גם הם במאות ממצאים. וראה זה פלא – לפי אותם לוחות זמנים, מתגלה דווקא התאמה מופלאה בין תיאורי התנ"ך לבין הממצאים בשטח... אז להכריע מי צודק, זו משימה שדורשת ידע מקצועי נרחב ביותר; אבל עצם העובדה שתיאוריות כאלה הנן אפשריות ואף סבירות, מראה עד כמה הטענה הנחרצת כאילו "הארכאולוגיה מפריכה את סיפור יציאת מצרים" היא חסרת שחר. שלא לדבר על מחלוקות שונות בין הארכאולוגים לבין עצמם, ועל תגליות חדשות שמופיעות מדי פעם ומחוללות מהפכה בכל מה שחשבו עד אז. ואם כן, מכיוון שהתמונה הארכאולוגית רחוקה מלהיות חד משמעית, חוזרת הדרישה ההגיונית להתייחס ברצינות אל המסורת, ולנסות לפרש את הממצאים כך שיתאימו לה – ולא להפך."
'via Blog this'
"אם ניקח את המסורת היהודית, נראה שלא מדובר בסתם זיכרון עממי מעורפל, אלא במאמץ עצום מימדים להעביר מסר היסטורי לדורות הבאים. התורה מתעדת לפרטי פרטים את כל הקשור ליציאת מצרים ולמתן תורה: תאריכים, שמות, גילאים, ייחוס, מיקום מדויק, סדר האירועים, וכן הלאה. זו אינה איזו אגדה של "היה היה פעם". כמו כן, ישנה מערכת שלמה של מצוות שנועדה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הזה: בכל תפילה, בכל יום, בשבתות ובחגים, מזכירים אינספור פעמים את יציאת מצרים. חג הפסח וליל הסדר נבנו במיוחד כדי לשמר את אותה מסורת, ולהנחיל אותה לדורות הבאים. ואכן, אותה מסורת השתמרה לאורך אלפי שנים, אצל מיליוני יהודים בקהילות שונות בכל רחבי העולם. זו אינה עדות מטושטשת של כמה זקנים סניליים, אלא עדות חיה של עם שלם, שמסר את נפשו כנגד כל הקשיים כדי להעביר אותה הלאה.
האם זה מוכיח מעבר לכל ספק שאכן היתה יציאת מצרים? לא. תמיד אפשר לבוא ולפקפק, ולהציע הסברים אחרים (למרות שעד כה לא שמעתי שום תשובה טובה לשאלה, למה שמישהו יתאמץ כל כך להנחיל לעם שלם זיכרון מזויף, ולחייב אותם לקיים מצוות מטרידות ומכבידות שכאלה, אם כל אותו אירוע לא היה ולא נברא. אם אין פושע, אין מניע לפשע, ואין גופה, למה להניח שהתבצע פשע?). אבל כפי שראינו לעיל, כמו הזיכרון והאמון, מסורת שכזו אינה גורם שניתן לבטל בהינף יד. מי שיעשה זאת, יגלה שאת אותה ספקנות ניתן להפנות כלפי כל תחום מחקר אחר, ולערער בכך את כל סיפורי הארכאולוגיה וההיסטוריה. כי אם עדות חיה של עם שלם היא חסרת משמעות, אתם רוצים להגיד לי שאיזו כתובת עתיקה, או איזה מסמך מפוקפק, או אפילו תצלומים, כן מוכיחים משהו? נו באמת. מי שחושב כך, מוזמן לבוא לקבל ממני שיעור בספקנות בסיסית.
נכון, ההצלבה בין מסורת יציאת מצרים לבין המקורות הארכאולוגיים מעוררת קשיים וסתירות. אבל כל מי שקצת לומד את החומר, רואה עד כמה תמונת המצב שמציירת הארכאולוגיה, אינה יותר מאוסף השערות וניחושים, הנשענים במידה רבה על כרעי תרנגולת. הארכאולוגים דומים למי שמצא חמש חתיכות מתוך פאזל של 500 חלקים, ומנסה להסיק מתוכם את התמונה השלמה. די אם נציין, שכל הסתירה נובעת מאימוצו של לוח זמנים כרונולוגי מסוים, שהוא עצמו רחוק ביותר מלהיות ודאי; חוקרים כמו עמנואל וליקובסקי ("תקופות בתוהו"), יהושע עציון (התנ"ך האבוד"), דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין ("מקרא וארכיאולוגיה") ואחרים, העלו שאלות כבדות כנגד לוח הזמנים המקובל, והציעו במקומו לוחות אלטרנטיביים, הנתמכים גם הם במאות ממצאים. וראה זה פלא – לפי אותם לוחות זמנים, מתגלה דווקא התאמה מופלאה בין תיאורי התנ"ך לבין הממצאים בשטח... אז להכריע מי צודק, זו משימה שדורשת ידע מקצועי נרחב ביותר; אבל עצם העובדה שתיאוריות כאלה הנן אפשריות ואף סבירות, מראה עד כמה הטענה הנחרצת כאילו "הארכאולוגיה מפריכה את סיפור יציאת מצרים" היא חסרת שחר. שלא לדבר על מחלוקות שונות בין הארכאולוגים לבין עצמם, ועל תגליות חדשות שמופיעות מדי פעם ומחוללות מהפכה בכל מה שחשבו עד אז. ואם כן, מכיוון שהתמונה הארכאולוגית רחוקה מלהיות חד משמעית, חוזרת הדרישה ההגיונית להתייחס ברצינות אל המסורת, ולנסות לפרש את הממצאים כך שיתאימו לה – ולא להפך."
'via Blog this'
יום רביעי, 5 בספטמבר 2012
פורטל הדף היומי: שעורה תרבותית - "שערי"
שעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים ומכילה כ 17% אחוז סיבים תזונתיים (לשם השוואה אורז חום מכיל 3.5% סיבים, תירס מכיל 7%, שיבולת שועל 10%, חיטה 12%). בעוד שהסיבים ברוב הדגנים מתרכזים בקליפת הגרעין, הסיבים בשעורה נמצאים בכל חלקי הגרעין וזה יכול להסביר את כמות הסיבים הגבוהה בכלל ובשעורה קלופה בפרט. בצד המלצת המומחים לצרוך סיבים תזונתיים, מסיבות בריאותיות, הם מזהירים מפני תופעות לוואי כמו התנפחות והרגשת אי נוחות עד כדי חסימת מעיים. תופעות אלו נובעות מכך שהסיבים סופחים אליהם מים וחומרים אחרים ומתנפחים בקיבה.
..
אכילה של שעורים בתנאים מסויימים גורמת למוות:"מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). רע"ב (שם) מתאר את הגורם למוות: "... ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת". ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות וכנראה הכוונה לסיבים התזונתיים שבה.
..
אכילה של שעורים בתנאים מסויימים גורמת למוות:"מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). רע"ב (שם) מתאר את הגורם למוות: "... ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת". ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות וכנראה הכוונה לסיבים התזונתיים שבה.
למאמר המלא:
יום חמישי, 23 באוגוסט 2012
סיפור. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן"
"ויענך וירעיבך - ויאכילך את המן" - הקב"ה גורם לפעמים לאדם לצער לפני שהוא נותן לו את הטובה על מנת שאחר כך יעריך את הטובה שהוא מקבל.
סיפר ר' סלימאן מאני זצ"ל רבה של חברון מעשה שקרה בחכם אחד שנותר בערב שבת בלא פרוטה ולא יכל לקנות את צורכי השבת למשפחתו. הלך החכם לבית הכנסת להתפלל וללמוד, לפתע הגיע שליח מאשתו, וביקש מהחכם שיכתוב לו איגרת. כתב לו איגרת, וקיבל שכרו נאה. הלך האיש והנה נוכח החכם שהאיגרת נשארה בידו, הצניעה על מנת למוסרה לאיש. בנתיים לקח את הכסף שקיבל והלך לקנות צרכי שבת. ביום ראשון בא האיש ואמר לחכם: "תוכל לקרוע את האיגרת כי ראיתי שאין לי בה צורך", והלך לדרכו. אמר החכם לאשתו: "הוא ודאי מתפלא מדוע כתב את האיגרת ובזבז את כספו לשוא שלא לצורך. ואני יודע שהוא היה שליח ההשגחה העליונה כדי לתת לנו צורכי שבת".
שאלה אותו אשתו: אם כן מדוע הקב"ה ציער אותנו בתחילה ולא נתן מייד את צורכי השבת? ענה החכם: אם היינו משיגים מראש, לא היינו רואים עין בעין את השגחת הקב"ה עלינו, ולא היינו מודים לו.
וזה שנאמר "ויענך וירעיבך - ויאכילך את המן". קדם הקב"ה לענותם לפי שרצה להאכילנו את המן הנפלא, וכך נדע "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם".
הירשם ל-
רשומות (Atom)